כתלמיד בבית הספר תמיד השתעממתי בשיעורי ציונות. מושבה פה, קיבוץ שם. למען האמת אני לא בטוח שניסיתי להקשיב. גם כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות, כל הסיפורים על מאורעות, עליות, ומחתרות נראו לי בעיקר משהו ישן ומנותק שצריך לשנן לבחינה ואז לשכוח ואני בספק רק אם הייתי היחיד. לא רק לפי דוחות פיז"ה אלא גם לפי הדיון הציבורי, נראה שרבים השתעממו באותם שיעורים, ועד היום לא באמת יודעים להסביר מהי ציונות.
בנימין זאב הרצל
(צילום: אפרים משה ליילין)
בשנת 2015 בנאום חצי ויראלי קבעה חברת הכנסת סתיו שפיר שציונות אמיתית "זה לחלק את התקציב באופן שווה בין כל אזרחי המדינה. ציונות אמיתית זה לדאוג לחלשים. ציונות אמיתית זה סולידריות, לא רק בקרב אלא ביום-יום, לשמור אחד על השני. זו ישראליות, זו ציונות. לדאוג לעתידם של אזרחי ישראל בבתי החולים, בבתי הספר, בכבישים, ברווחה - זו ציונות".
לא בטוח שהיא טעתה לגמרי אבל קשה לדעת על מה ביססה את קביעתה. והרי כולנו מכירים גם קולות אחרים שקובעים בנחרצות לא פחותה שהציונות היא התנדבות, התיישבות, ביטחון, גזענות ושאר ירקות. כמו בצק משחק, הציונות היא מה שתרצה שתהיה. אז מי שרוצה מגדיר את עצמו כפוסט־ציוני ואחר חובש כיפה לבנה ומכריז שהוא קודם כל יהודי.
בעולם אחר זה גם היה יכול להימשך
לכולנו יש צרות אחרות. עוד אוברדרפט לכסות ועוד סבב במילואים, עוד ילדים לאסוף מהגן ועוד חזיתות לסיים. וכן, גם עוד בחירות על הראש. אז פוליטיקאי א' יגיד שהציונות היא ב' ופוליטיקאי ג' יגיד שהציונות היא ד'. יהיו צעקות ופרסומות ואז נגיע לקלפי. אלא שתקופות של משבר הן תקופות של הכרעה וכל השאלות על השטחים, יוקר המחיה, הביטחון האישי והדמוקרטיה מתנקזות בסופו של דבר לשאלה אחת: האם מדינת ישראל תמשיך להיות ציונית?
כי מה לעשות, ציונות היא לא התנדבות וחלוקת תקציבים אלא האפשרות של יהודים להשתלב בעולם המודרני כיהודים. מושגים אולי יכולים להשתנות אבל ישראל שאינה ציונית היא כמו אמריקה קומוניסטית. גם אם עדיין תהיה כאן מדינה, עם דגל והמנון, היא כבר לא תהיה אותה מדינה. הרי המטרה לא הייתה רק להקים מדינה יהודית, אלא להקנות ליהודים חירות. לא במקרה הציונות נולדה מתוך משבר שבמובנים רבים מזכיר את הרגע הנוכחי, כאשר תקוות ההשתלבות בחברה המערבית התגלו כמוגבלות בלשון המעטה. וכפי שהרצל הבין כבר לפני יותר ממאה שנה, גם כיום יהודים בניו-יורק ולונדון מגלים שזה לא משנה איפה נולדת או איפה למדת, האנטישמיות תמשיך להיות שם. וברגע של משבר, היא תרים את ראשה, וכל זהותך תצומצם לכדי מילה אחת: יהודי.
גם בנו נדבק משהו מהעלבון הזה. ואפילו שנולדנו וגדלנו במדינה ריבונית עם שפה משלנו ותרבות משלנו, אנחנו מאד נעלבים כשמישהו אומר לנו שאנחנו לא שייכים. מבחינתנו זה סוף העולם כשג'ודוקא איראני מחליט לא ללחוץ לנו את היד באולימפיאדה או כששני ילדים עושים סרט שמוציא אותנו לא טוב בפני הגויים.
אפשר להבין, זה טבעי להיפגע מדחייה, אבל בזמן שאנחנו נעלבים מסתובבים בינינו אנשים, ישראלים כמוני וכמוך, שדווקא מברכים על הדחייה הזאת, כי בעיניהם כל הקטע הציוני של השתלבות בעולם הוא טעות. חלקם הולכים לקבל מחיאות כפיים בוונציה בתקווה שחרם בינלאומי יוביל לשלום אוטופי בין הנהר לים, בעוד אחרים מתפללים בישיבה שנידוי יוביל למלחמה, גאולה משיחית וכיבוש הארץ. כמו שאמר השבוע תמיר דורטל: במקרה של פינוי בכפייה ביהודה ושומרון, יהיה מוצדק בעיניו להתנגד גם במחיר פגיעה בחיילי צה"ל, העיקר "שארץ ישראל תישאר בידינו". לצערי, הוא רחוק מלהיות היחיד שחושב כך.
היפוך של המהות הציונית
רק שקידוש האדמה על פני החיים הוא היפוך מוחלט של המהות הציונית. נכון, ארץ ישראל היא המקום היחיד שנשמר במשך דורות בתפילותיהם ובחלומותיהם של יהודים מכל קצוות העולם. חלקם אף גרו בערי הקודש וחלקם אף עלו לפה בזקנתם במטרה להיקבר בירושלים או בצפת.
הציונות, לעומת זאת, ביקשה מרחב משלה על מנת ש"היהודי החדש" יוכל לעצב בו עתידו. היא חשקה במקום בו הוא יהיה חופשי מהמבט האנטישמי, מרחב בו הוא יוכל לדבר בשפתו ליצור תרבות משותפת ולעצב מחדש את הפסיכולוגיה והרגשות, כך שיוכל לחוות את עצמו כאדם ריבוני. לא לשם הסתגרות, אלא כתנאי הכרחי להשתלבות. משום שרק מי שאינו תלוי בחסדי אחרים יכול לפגוש את העולם כשווה בין שווים. לשם כך, ביקשה הציונות לשוב לציון, לארץ ישראל, המקום האחרון שבו התקיימה בעבר ריבונות יהודית. כלומר, לראשונה מזה אלפי שנים, ביקשו יהודים להגיע לארצם לא בשביל למות, אלא בשביל לחיות.
אני לא יודע מה איתכם אבל אני מעדיף לחיות. ובאמת, אולי ההישג הכי גדול של הציונות הוא שאנחנו כבר לא חושבים עליה כשאנו מתהלכים ברחובות תל-אביב, נוסעים על אופניים ביום כיפור, מקללים בשער חמש, מייצרים מטבח מקומי שנאהב בבירות אירופה, או מקימים חברות הייטק שנמכרות במיליארדים. אבל בכל אלה היא שם, כחלק מחוויית החיים שלנו, גם אם איננו שמים לב. כולנו, במובן הזה, יהודים חדשים, שמדברים, יוצרים, רבים וחיים כריבונים, בלי לבקש רשות להיות מי שאנחנו.
עופר אידלסלוותר על כל זה משמע להיכנע לכל שונאינו. זה להגיד לסטודנטים המעצבנים בניו-יורק שהם צודקים, שאנחנו חושקים רק במוות. זה לתת לשנאה ולפחד מהערבים להגדיר אותנו. ואין פלא שהרבה אנשים חושבים לעזוב את הארץ, גם אם הם לא אומרים זאת במפורש. היהדות לבדה, על שלל טקסיה, אולי יכולה לשמר זהות אך אין די בה כדי לקיים חברה מודרנית ויצרנית. גם לא מודל של ספרטה מבודדת. אז אם הציונות מתה, אפשר כבר לחזור לגולה.
אבל רגע לפני שקונים כרטיסי טיסה, אין צורך לחזור לשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. אולי הגיע הזמן לגלות מחדש שמאחורי כל הסיפורים והמיתוסים על המושבות והעליות היו יהודים שביקשו, ממש כמונו, להיות חלק מן העולם מבלי לוותר על זהותם. לחיות מבלי להפקיד את גורלם בידי אחרים. לקחת את חייהם בידיהם ולעצב את המציאות; לא באמצעות חזון משיחי, אלא במעשה המכוון לכאן ולעכשיו. הם זכרו שריבונות היא זכות.
עופר אידלס הוא היסטוריון של הציונות, פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת קלגרי
