צה"ל לקראת סיום הצגת התחקירים על אירועי 7 באוקטובר ליישובי עוטף עזה. נותרו מספר יישובים בודדים שטרם הוצגו להם הממצאים, אך נראה שזה יקרה מיד אחרי החג. התחקירים עד כה נוקבים ומטלטלים - אך נציגי צה"ל סימנו "וי" והמשיכו הלאה. גם הכותרות שיצרו התחקירים ירדו מסדר היום ומצאו את עצמן בירכתי החדשות לטובת דיווחים אחרים בקצב המטורף של החיים שלנו בישראל.
אבל מה שצה"ל לא לקח בחשבון, וספק אם אנשיו מודעים לכך הוא שהתחקירים יצרו סכסוכים בתוך הקהילות ביישובי העוטף. נפתחה תיבת פנדורה, הכביסה המלוכלת יצאה החוצה, לציבור. הדבר בא לידי ביטוי בהטחת אשמות וביקורות קשות כלפי צוותי החירום היישוביים, כלפי כיתות הכוננות, כלפי רכזי הביטחון, כלפי הרשות המקומית ובעלי תפקידים נוספים.
בחסות חוכמת הבדיעבד, הכעס והכאב עולים ומתנפצים, ופוגעים נואשות במרקם הקהילתי ביישובים. כולם צודקים, אגב. הסכסוכים והחשדנות נעים סביב קיבוע הנרטיב ההיסטורי על אודות הפלישה בשבת ההיא: מי יצא מהבית ונלחם ומי לא, מי יצא להציל את השכן ומי שמר על משפחתו, מי הקריב את חייו ומי חשש לחתור למגע, מי מגזים בגבורתו ומי שומר על צניעותו, מי יהיו הגיבורים מעתה והלאה וכו' וכו'. עוד דוגמאות לכך יחצו את גבול הרכילות הזולה, ולכן נעצור כאן.
כואב לראות כיצד היישובים הקהילתיים בעוטף, חברים שהם כמו משפחה, מסתכסכים בינם לבין עצמם לעיתים עד כדי נתק חברי, ועוד על מה? על מחדל שהם כלל לא אחראים לו, אלא צה"ל שלא היה שם להגן עליהם, שהפקיר אותם. מצד אחד השלמת התחקירים וחשיפת האמת ככל שניתן חשובות מאוד, מצד שני הפגיעה בקהילות היישובים מסוכנת מאוד ויש לה השלכות חמורות. אבל כשיורים ניתזים שבבים. זו תחושה מתסכלת, כי בסופו של יום יוצא שהאזרחים הפשוטים, אלו שבסך הכול בחרו לקבוע את חייהם ביישובי העוטף, נאלצים לשלם את מחיר האסון שצה"ל וכמובן הממשלה, הביאו עליהם, עלינו.
נציגי צה"ל שהציגו את התחקירים וקבעו בין השאר שתפקוד כיתות הכוננות וצוותי החירום היישוביים לקה בחסר בלשון המעטה, סיימו את ההצגה ועזבו כלא היו. אחרי המבול. עכשיו תסתדרו לבד, עם כל הממצאים שהבאנו, ותשתדלו לא לכסח זה את זה יותר מדי. לא פלא שחוסר האמון בין האזרחים לצה"ל נמשך.
המצב החברתי הפנימי הקשה שנוצר בקהילות העוטף, שלא מדברים עליו יותר מדי, רק מחדד את המסקנה האישית שלי, ואולי הלא-פופולרית, לגבי תפיסת הביטחון הכללית ביישובי עוטף עזה שלאחר 7 באוקטובר. בעוטף עזה צריכים לחדול מלעסוק בביטחון ולהתמקד בחיי הקהילה, בחינוך, בתרבות, בערכים, בערבות הדדית, בחברות. בחיים עצמם. בשכנות, בהדדיות ובתיקון. העצמת כיתות הכוננות ביישובים וחימושן עד כדי הקמת צבא יישובי קטן, שייכים לתפיסת 6 באוקטובר.
חברי כיתות הכוננות ביישובים הם גיבורים שראויים לכל הערכה ומסורים למשימה. אלו שנפלו בקרבות הם זן נדיר של ישראליות שיש לחנך לאורם ולנצח נזכור אותם, גם את חבריי האישיים. אבל אסור לנו לשכוח שחברי כיתות הכוננות הם אזרחים, רובם גברים בשנות ה-30 ו-40 לחייהם, אבות לילדים קטנים. באסון הגדול השכבה האזרחית שילמה מחיר כבד ובלתי מתקבל על הדעת. אין זה מתפקידה של המסגרת האזרחית, למרות שהיא עטופה במושג "כיתת כוננות", לצאת מהבית ולהילחם מלחמה לא לה מול מאות מחבלים, ולקפח את חייהם.
על ישראל לשמר מרחב חיץ גדול הרבה יותר, אפילו מעל 5 ק"מ, ולדחוק את האיום פנימה עוד ועוד. אם צפוף להם בעזה, אפשר לצאת משם, כפי שהבטיח נשיא ארה"ב. אם לא - אין זו בעיה שלנו. אחרי מתקפת הפתע, הפכנו אדישים לסבלם
אין ספק בדבר גבורתם של חברי כיתות הכוננות, אבל המחיר כבד מנשוא. עשרות ילדים בעוטף עזה יגדלו ללא אבות. זה מחיר איום ונורא, שאינו יכול להיות מוטל על כתפי האזרחים, ועל כן התפיסה חייבת להשתנות, אם אנחנו רוצים תקומה אמיתית ושיקום. אם אנחנו רוצים שהקהילות יישארו מלוכדות.
איך עושים זאת?
כיתת כוננות חמושה ומיומנת נותנת לצה"ל תחושה שאחריו בקו ההגנה הקדמי, ישנו עוד קו הגנה עורפי שייתן את המענה, והיה והקו הקדמי נפרץ. זו שגיאה לחשוב שמרחב אזרחי, היכן שיש בתים וגני שעשועים וילדים שמסתובבים חופשי, מוגדר כקו הגנה. ההגנה על היישובים צריכה להיעשות אך ורק על-ידי צה"ל ובאחריותו המלאה, והכי חשוב - עמוק בתוך שטח האויב. נדרש מרחב חיץ גדול שלא משפיע כלל המרחב האזרחי ומאפשר לו לעסוק בחיי היום-יום. כיום מרחב החיץ בין עזה ליישובי עוטף עזה עומד על 1.5 ק"מ. זה לא מספיק כלל. אחרי הפלישה האכזרית לפני שנה וחצי, רצועת עזה ואזרחיה צריכים לשלם מחיר כבד על מה שנעשה לנו באותה שבת, ועל ישראל לשמר מרחב חיץ גדול הרבה יותר, אפילו מעל 5 ק"מ, ולדחוק את האיום פנימה עוד ועוד. אם צפוף להם בעזה, אפשר לצאת משם, כפי שהבטיח נשיא ארה"ב. אם לא - אין זו בעיה שלנו. אחרי מתקפת הפתע, הפכנו אדישים לסבלם.
מתן צוריעבור יישובי עוטף עזה, רצועת עזה צריכה להיות ישות רחוקה ובלתי מורגשת ומשפיעה, שנמצאת רחוק אי-שם מעבר להרי החושך. ישות שאין לה כל השפעה על החיים האזרחיים בנגב המערבי. כלומר, ליצור בידוד מוחלט ורחב בין עזה לישראל. על צה"ל מוטלת האחריות להיות התקפי בשגרה, באופן עקבי, ולהבטיח קו הגנה - כזה שלא יצריך את המרחב האזרחי, את היישובים, להיות קו הגנה נוסף ויאפשר להם להתמקד בחיים אזרחיים ויציבים. רק הפרדה מוחלטת ורחבה, תוך גישה התקפית, תאפשר את התחדשות ההתיישבות ותשמור על הקהילות "נקיות", ובלתי תלויות זו בזו בהיבט הביטחוני.
