למעלה ממיליון וחצי דירות בישראל אינן ממוגנות. מאחורי המספר הזה עומדים מיליוני אזרחים, משפחות, ילדים, קשישים, שחיים בלי ממ”ד ובלי הגנה אמיתית ברגע האמת. זה לא נתון טכני. זו מציאות יומיומית.
ובזמן שבמרכז הארץ עוד אפשר להסתמך על בנייה חדשה יחסית, דווקא בערי הפריפריה בקריית שמונה, בשלומי, בדימונה, בשדרות, ובנתיבות – המצב חמור בהרבה: מבנים ישנים, לעיתים בני עשרות שנים, ללא מיגון, תשתיות מתפוררות, ואוכלוסייה שאין לה יכולת להניע שינוי. זו כבר לא רק שאלה של איכות חיים. זה צורך חיוני מהמעלה הראשונה – ביטחוני.
בישראל מדברים כבר שנים על התחדשות עירונית. פינוי-בינוי, תמ”א, זכויות בנייה – הכלים מוכרים. אבל האמת הפשוטה היא שהם עובדים רק במקום שבו יש כסף. בתל אביב יש, בערי הגבול אין. כאשר ערך הקרקע נמוך, אין רווח ליזם. כאשר אין רווח, אין פרויקט. וכך נוצר מצב מסוכן: דווקא במקום שבו האיום הביטחוני גבוה יותר, אין התחדשות ואין מיגון. המודל הקיים לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא משאיר את העורף חשוף.
כדי לשנות את המציאות הזו, צריך לשנות גישה מהיסוד. לא עוד ניסיון לשכנע יזמים להגיע לפריפריה, אלא החלטה ברורה: המדינה היא זו שתוביל. במודל החדש, המדינה הופכת ליזמית. היא מפנה את הדיירים מהשכונות הישנות, מעניקה להם דירות חדשות, לעיתים על קרקעות אחרות שבבעלותה – ולאחר מכן מבצעת הריסה מלאה של המתחם הישן ומפתחת אותו מחדש. זה לא עוד פרויקט נדל”ני, אלא מהלך של חיזוק העורף.
החידוש המרכזי במודל הוא ההבנה שלא חייבים להישאר באותו מקום. במקום לנסות לדחוס בנייה חדשה בתוך שכונה ישנה, עם מגבלות תכנוניות וכלכליות, המדינה מציעה לדיירים דירה חדשה, איכותית וממוגנת, במקום אחר. כך ניתן לפנות מתחמים שלמים במהירות, לייצר ודאות לדיירים, ולתכנן שכונות חדשות ברמה גבוהה. זהו מעבר ממיגון נקודתי – למיגון מערכתי.
במקביל, המודל משנה גם את קנה המידה. לא עוד בניין פה ומתחם קטן שם, אלא פיתוח של חטיבות קרקע גדולות. שכונות שלמות מתוכננות מחדש, עם כבישים, מוסדות חינוך, שטחים ציבוריים ותשתיות מודרניות. במקום “איים” של חדש בתוך מרחב ישן, נוצר מרחב עירוני שלם, איכותי ובטוח. זהו מעבר מגישה טקטית לגישה אסטרטגית.
אחד החסמים המרכזיים להתחדשות בפריפריה הוא מימון התשתיות. כאשר אין ערך קרקע גבוה, אין מי שישלם על כבישים, ביוב, ניקוז ומבני ציבור. כאן מציע המודל פתרון רחב יותר: להתייחס גם לאזור הקולט וגם לאזור המתפנה כאל קרקע בתולה. המדינה מממנת את התשתיות במסגרת הסכמי גג, בדיוק כפי שהיא עושה בשכונות חדשות. המשמעות היא כפולה: גם השכונות החדשות נבנות בתשתית מלאה ואיכותית, וגם המתחם הישן, לאחר הפינוי, מתוכנן מחדש עם תשתיות מודרניות, כך שהוא הופך מנכס מוזנח לנכס חדש, ולעיתים אף כלכלי. במקום אזור כושל, נוצר אזור בעל פוטנציאל אמיתי לפיתוח.
המשמעות של כל זה רחבה בהרבה משוק הדיור. התחדשות עירונית בפריפריה היא מרכיב בביטחון הלאומי. מבנים חדשים הם מבנים ממוגנים. שכונות חדשות מאפשרות תפקוד גם בשעת חירום. תשתיות מודרניות יוצרות יציבות. במקום להסתפק בממ”ד, יוצרים סביבה בטוחה. העורף האזרחי הופך לחזק יותר, עמיד יותר ומוכן יותר.
ולצד הביטחון, יש כאן גם הזדמנות חברתית וכלכלית. שיפור דרמטי באיכות החיים, יצירת מוביליות חברתית, הגדלת היצע הדיור ופיתוח אזורי. אזורים שהיו תקועים יכולים להפוך למנועי צמיחה. הפער בין מרכז מוגן לפריפריה חשופה יכול להצטמצם.
ינקי קווינט צילום דרור סיתהכלהמודל הזה כבר קיים. הוא ישים, והוא נותן מענה בדיוק במקום שבו הכלים הקיימים נכשלו. עכשיו נדרשת החלטה: להפסיק לחכות לשוק – ולהתחיל להוביל.
כי בסופו של דבר, הביטחון של ישראל לא מתחיל בגבול. הוא מתחיל בבית. ואם הבית הזה נמצא בקריית שמונה, בדימונה, בשדרות או בשלומי, הוא חייב להיות ממוגן, חדש ובטוח. לא מחר. עכשיו.
ינקי קווינט, יו"ר רמ"י לשעבר
