כמדי שנה, גם הבוקר (יום שישי) נפגשו בוגרי סיירת שקד בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, שם התקיימה אזכרתו של מפקד היחידה המיתולוגי עבד אל מג׳יד חאדר - ששינה את שמו לעמוס ירקוני.
האזכרה לעמוס ירקוני
(צילום: עידו ארז)
ירקוני, בן לשבט הבדואי אל-מזאריב, נולד בכפר נעורה שליד עפולה ב-1921. בשנת 1948 התגייס לצה"ל והיה לבדואי הראשון שהשלים קורס מ"כים, ובהמשך הצטרף ליחידה מובחרת. בשנים אלו בחר לשנות את שמו לעמוס ירקוני, על אף שנותר מוסלמי.
במהלך שירותו פיקד ירקוני על יחידה שרכבה על גמלים ולחמה במסתננים ובמבריחים בגבולות. בשנת 1953 הוא סיים בהצטיינות את קורס הקצינים ועבר ליחידת הסיור בפיקוד מרכז ודרום. לאחר מכן עבר לשירות בסיירת שקד, עלייה גם פיקד, והיה לבדואי הראשון שהגיע לדרגה בכירה בצה״ל. סיירת שקד, נזכיר, הייתה סיירת פיקודית של פיקוד הדרום, שמטרתה הייתה לשמור על גבולות המדינה מפני חדירת מסתננים ומבריחים.
במאי 1955 איבד ירקוני את ידו בתקרית באזור אשקלון, בה נתקל במחבלים שהסתננו מרצועת עזה. למרות הפציעה הקשה הוא סירב להתפנות לבי״ח לקבלת טיפול רפואי - והמשיך להילחם בעוז. בשנת 1964 נפצע פעם נוספת, הפעם ברגלו, בפעילות מארב מסתננים לישראל ממצרים. אחרי שלושה חודשים שבהם אושפז בבית החולים, החליט לפרוש מתפקידו כמפקד סיירת שקד. מי שהחליף אותו בתפקיד היה השר לשעבר בנימין (פואד) בן-אליעזר.
בתפקידו האחרון בצה״ל היה ירקוני מושל צפון סיני, כשבשנת 1969 השתחרר בדרגת סגן אלוף. לאחר פרישתו, הפך לממונה במשרד השיכון על יחידת המיעוטים ועל הקשר עם החברה הבדואית. ב-7 בפברואר 1991 נפטר ירקוני לאחר מאבק במחלה קשה, והובא למנוחות בארון עטוף דגל ישראל בחלקה המוסלמית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.
"ברית חיים"
"אבי תורת הגישוש והמרדף, מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד", מגדיר אותו סא״ל בדימוס שלומי גרונר, מפקד לשעבר ביחידה. "בכל שנה מתאספים ותיקי היחידה למפגש ספונטני וצנוע ומעלים דברים לזכרו. מידי שנה אנחנו מארחים גם אישיות שתורמת למורשתו. בשנה שעברה אירחנו את רון בן ישי שהכיר אותו אישית, והשנה את ראש השב"כ לשעבר עמי אילון".
באירוע היום בחר גרונר להקריא טקסט שנכתב ע״י אלוף-משנה יובל דביר ז״ל, ששירת עם עמוס. הוא שיתף את ynet על דמות המפקד הנערץ: "הוא האדם היחיד שעד היום לא שמעתי אף מילה רעה עליו, ואנשים פשוט מעריצים אותו. אי אפשר היה בכלל להבין את הדמות הזאת של הבדואי שבא מכפר באזור נהלל וברח מהשבט שלו".
גרונר סיפר על החלטתו של ירקוני לשנות את שמו בשנותיו הראשונות בשירות הצבאי: "זה ויכוח שנמשך שנים, על למה קראו לו עמוס ירקוני. קודם כל, הסיבה הייתה שהוא הגיע מהבדואים בצפון - וסיירת שקד נלחמה נגד השבטים גם מירדן וגם ממצרים, שהיו עוברים וחותכים את הגבולות. כל הנושא של נקמת דם היה מאוד בעייתי, אז אסור היה לזהות אותו".
על פיתוח יכולות הלחימה שהטמיע עמוס בצה״ל הוסיף גרונר: "הוא פיתח את הרעיון של חיתוכים, שבמסגרתו חוליה אחת רודפת אחרי העקבות ואחרת קופצת. זה נקרא 'המרדף הרכוב', שבו החוליה קופצת עם הג'יפ איזה 20 קילומטר קדימה, מגלה שם את העקבות - ואז מתנתקים. אחר כך פיתחנו את המרדף המוטס גם, עם הליקופטרים, היינו במרדפים אחריהם. בתקופה הזאת, המצרים שהיו מחדירים חוליות מודיעין לכל עוטף עזה, ליד באר שבע, לא הבינו בכלל שיש גבולות. הבדואים לא ידעו שיש מדינה, שיש לה גבול ואסור לחצות אותו. ואת זה עמוס השריש, לחסום את הגבולות, לסמן את הגבולות, להבין שיש פה גבול ואסור לחצות אותו, ומי שחוצה אותו נענש".
אחרי מותו, שיתף גרונר על המאבק שהובילו חבריו לקבורה בבית העלמין: "כשהוא נפטר, לא רצו לקבור אותו בתוך הגדר. עשינו מלחמת עולם בשביל שיסכימו לקבור אותו, ובסופו של דבר הצלחנו לקבור אותו בתוך החלקה הצבאית בקריית שאול. מאז הקבר שלו הוא קבר מאוד צנוע, ואנחנו מתכנסים סביבו כל שנה".
לטענת גרונר, "אם היו קשובים לעמוס בזמנו, היום היינו במצב אחר לגמרי. הוא הבין את המנטליות ואנחנו קלטנו את זה, את ההבנה הזו שיש פה שני עמים שצריכים להסתדר אחד עם השנים. הדוגמה הכי טובה עכשיו היא שתמיד אומרים לבדואים 'כרתנו איתכם ברית דמים', אבל הם אומרים שהם רוצים 'ברית חיים'. זה שנלחמים יחד זה נחמד - אבל יש חיים מסביב. כשעמוס השתחרר מהצבא הוא ריכז במשרד השיכון את כל הנושא של החברה הבדואית בדרום, אבל לא שמעו לו, אלא המשיכו להילחם ולהרוס וככה עד היום".
"תשוו את עמוס לבן גביר ותראו עד כמה זה רחוק אחד מהשני", מוסיף גרונר. "אם היו הולכים אחרי התורה של עמוס, איפה היינו היום?".
