ד"ר יואב הלר, מרצה במכון לחקר השואה של אוניברסיטת לונדון, סיפר בריאיון לאולפן ynet על הקאפואים במלחמת העולם השנייה, על השגרה האכזרית בגטאות ועל היחס שקיבלו בארץ. "אם מציעים לך להיות קאפו ואתה אומר 'לא' – רוב הסיכויים שתמות. לכן צריך מאוד מאוד להיזהר מהשיפוט פה", אמר ד"ר הלר.
"מה שקורה בין אם כחלק מהם כתוצאה מהזדהות, חלק מהם כתוצאה מרצון לשרוד, חלק מהם מתאוות השררה – הופכים להיות ברוטליים מאוד, ואז נשאלת השאלה שאחרי זה עולה במשפטי הקאפואים, 'בסדר, אז הכית אותי כי הנאצים אמרו לך שצריך להכות אותי, אבל למה המשכת להכות אותי מתי שהנאצים לא היו שם?', או 'למה גנבת לי את האוכל'" אמר ד"ר הלר.
הוא הוסיף כי "כשמדינת ישראל קמה, כל ישראלי רביעי בתחילת שנות ה-50 הוא ניצול שואה. אנשים עומדים בתור לסופר, אנשים הולכים לים והם פתאום מסמנים יהודים אחרים, ניצולי שואה, ואומרים 'זה היה הקאפו שלי'. מדינת ישראל הצעירה לא ידעה איך להתמודד עם זה, כי ניצולי השואה הולכים ומתלוננים על ניצולי שואה אחרים במשטרה. כתוצאה מהתלונות חוקקו את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם - לא בשביל נאצים, אלא בשביל היהודים האלה שלא ידעו מה לעשות איתם, בשביל 'עוזריהם'".
לדבריו, "בכל שנות ה-50, עד משפט אייכמן, רק אדם אחד שהוא לא יהודי נשפט תחת החוק הזה. 40 מהתלונות התממשו לידי חקירה שמתממשת לידי הגשת כתב אישום, התנהלו משפטי קאפו. בתי המשפט הישראליים מאוד לא אמפטיים לקאפואים. אבל ב-1961, משפט אייכמן משנה לגמרי את התודעה, בן גוריון רצה שהישראלים ישמעו על השואה ויפתחו יותר אמפטיה כלפי הגולה, כלפי ניצולי השואה, ואחרי המשפט הזה, הסנטימנט של השופטים משתנה במשפטי הקאפו".