על יחזקאל הנביא הוטל להיות "הצופה לבית ישראל". תפקידו היה להזהיר את הרשעים והחוטאים. בכתב המינוי הובטח לו: "וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ" (יחזקאל ג, יט). התצפיתניות של צבא הגנה לישראל לא זכו לתנאים ההוגנים של יחזקאל. הן הזהירו, הן התריעו, הן זעקו, והן נרצחו בעוונם של אלו שלא שבו מהקונספציה שבה אחזו, ולא שינו את דרכי חשיבתם.
בחודשים האחרונים סיפורן של התצפיתניות הוא לא רק סיפור על הכישלון שהיה. התצפיתניות המתגייסות בחודשים האחרונים נהפכו בעצמן ל"צופות לבית ישראל". הפרת ההבטחה, המתבקשת מאליה, בידי מפקדי צבא ההגנה לישראל, גרמה לכך שהמתגייסות ששובצו לשרת כתצפיתניות מסרבות להיות "צופות". כשלושה שבועות בלבד לאחר שמחת תורה כ-20 חיילות סירבו לשרת, כעבור שלושה חודשים, במחזור הגיוס הבא, מספר המסרבות עלה ל-50. במחזור הגיוס האחרון (תחילת אפריל) כ-170 חיילות, מחצית מכלל המשובצות, לא הסכימו להיות "צופות לבית ישראל".
ואולם, דווקא בסירובן לשרת, ממלאות התצפיתניות הסרבניות באופן המשמעותי ביותר את תפקידן כצופות. הן מלמדות אותנו מה המשמעות של הפרת החוזה הבסיסי ביותר בין המדינה לאזרחיה. הן, הצופות, הראשונות להיפגע - ובכך הראשונות להזהיר.
בשמחת תורה הופרה הבטחה נוספת, בסיסית ויסודית הרבה יותר: הבטחת המדינה להגן על אזרחיה בבתיהם. למעלה מאלף איש ואישה שילמו בחייהם. כ-250 נחטפו לעזה. פחות ממחציתם הוחזרו, והיתר נמקים במנהרות, נשים עוברות התעללות ואונס, וחולים אינם מקבלים תרופות. ובעוד הם גוססים לאיטם, יותר ויותר נוצר הרושם שממשלת ישראל שהפרה את החוזה איננה ממהרת לתקן אותו. דברי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שלפיהם "החטופים זה לא הכי חשוב", נהפכו לפליטת פה שמתארת את אזלת היד, הרפיון וגרירת הרגליים.
אם החטופים, אלו שעודם בחיים, לא ייפדו משבי וישובו לבתיהם, לא יעזרו התירוצים, ההסברים, ואפילו לא "הניצחון המוחלט". הצופות שסירבו להתגייס ייעשו להמונים רבים שיסרבו להיות חלק מהחוזה שהופר
אם החטופים, אלו שעודם בחיים, לא ייפדו משבי וישובו לבתיהם, לא יעזרו התירוצים, ההסברים, ואפילו לא "הניצחון המוחלט". הצופות שסירבו להתגייס ייעשו להמונים רבים שיסרבו להיות חלק מהחוזה שהופר. הם לא ישלחו את ילדיהם לצבא, הם לא יתרמו ממרצם למדינה, חלקם עשויים לעזוב אותה. זו איננה תחזית אפוקליפטית. היא מתרחשת לנגד עינינו. דברו עם התצפיתניות. בדקו כמה משפחות יצאו לתאילנד, לפורטוגל, ללא תאריך חזרה ברור. אנחנו כמובן יכולים לנסות לשכנע בטוב, לכעוס, לבוז, ללעוג, בדיוק כמו שעושים מפקדי הבקו"ם לתצפיתניות הסוררות. אבל אנחנו והם יודעים היטב שבלי לבנות מחדש את הברית הישראלית לא תהיה מדינת ישראל.
הדרך לשיקום האמון מתחילה בשחרורם של החטופות והחטופים. המדינה אכן תשלם מחירים גבוהים, ואפילו גבוהים מאוד. אולי לא יהיה ניצחון מוחלט על חמאס, ואולי אפילו לא יהיה ניצחון כלל, אבל יהיו המוני ישראלים שירגישו שמדינת ישראל אכן עשתה הכל, ולכן הם יהיו מוכנים לתת למענה את הכל. זכרו את התצפיתניות, האזינו לדבריה האחרונים של רוני אשל. ראו הוזהרנו.
ד"ר מאיר בן שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה