משדר הבוקר באולפן ynet
זו מסורת שנמשכת כבר 35 שנה: מדי שנה משתתפים יותר מעשרת אלפים בני אדם, יהודים ולא-יהודים מרחבי העולם, במצעד החיים בפולין, אחד מאירועי הדגל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מדובר ביותר מ-300 אלף משתתפים מעשרות מדינות שצעדו במהלך השנים על פסי הרכבת מאושוויץ לבירקנאו, כמחווה לזכר השואה — רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי והאנושות.
היום (שלישי) בשעה 14:30 שעון ישראל, מצעד החיים ה-35 ייצא לדרך מאושוויץ. לפני כן תישמע ב-10:00 צפירה בת שתי דקות ברחבי ישראל, ואחריה יחלו הנחת הזרים באוהל יזכור. ב-11:00 יחל בכנסת אירוע "לכל איש יש שם" וב-13:00 ייפתח טקס האזכרה הממלכתי באוהל יזכור.
בשונה ממצעדים קודמים, שבהם צעדו בשורה הראשונה ראשי מדינות וגנרלים, הפעם יובילו את המצעד 40 שורדי שואה מישראל ומרחבי העולם. חלקם כבר חצו מזמן את גיל 90 וגם את גיל 95. נייט (נתן) לייפציגר בן ה-95 יהיה אחד מהם. לייפציגר, שנולד בפולין בשנת 1928, הועבר עם משפחתו לאושוויץ, שם הפרידו אותו מאמו ומאחותו. אביו הצליח להעביר את נייט לקבוצה שלו, וכך היה מסוגל להשאיר את בנו איתו. נייט שרד את המחנות של אושוויץ-בירקנאו, פינפטייכן, גרוס רוזן, פלוסנבירג, ליאונברג, מילדורף, בראונאו ואמרספורט. הוא שוחרר עם אביו ב-2 במאי 1945 והשניים היגרו לקנדה ב-1948. הוא אב לשלושה ילדים, סבא ל-12 נכדים ולתשעה נינים, ועוד אחד בדרך.
אתמול, חבוש בכובע קסקט שחור, לייפציגר סייר בצריף מספר 3 במחנה בירקנאו. "הגעתי לבירקנאו כנער בגיל 15", סיפר. "תראי את סימן הזיהוי הכי רשמי שיש לי מהמחנה הארור הזה, 133628", הוא מפשיל את השרוול ומראה את זרועו השמאלית. ואז הוא נכנס פנימה, לתוך הצריף, עוקף את הגדר שלא מאפשרת למבקרים לעבור פנימה לאזור הדרגשים, ניגש לאחד הדרגשים ונשכב עליו, מכורבל.
"זה הדרגש שישנתי עליו. הייתי כאן 12 שבועות ארורים לפני שהעבירו אותי למחנה אחר. מאז צעדתי כבר ב-20 מצעדי חיים, ובסך הכל חזרתי לאושוויץ-בירקנאו 40 פעם במסגרת תפקידי כחבר במועצת המנהלים במוזיאון אושוויץ. אבל זו הפעם הראשונה שאני שוב שוכב כאן על הדרגש. הפעם לבוש היטב, מכף רגל ועד ראש, ובמשקל מצוין".
מה אתה מרגיש בכל פעם כשאתה חוזר לכאן?
"זו תחושה שמשתנה. בכל פעם אני חוזר לכאן בן אדם אחר. החיים מלאי תהפוכות, מחשבות ועלייה במקרי האנטישמיות בארצות הברית, לא רק באירופה. יש דבר אחד יותר גרוע מבירקנאו - לאבד את אחת הבנות שלי, שנפטרה לי ממחלת הסרטן.
"איפה היה כל העולם כשקרה כאן רצח של מיליונים חפים מפשע?", הוא ממשיך בקול חנוק. "רק אלוהים יודע, ואם יש לך אולי שיחה עם אלוהים, שיסביר לי רק דבר אחד - למה הוא איפשר את הרצח של יותר ממיליון וחצי ילדים יהודים טהורים וזכים? למה? אני לא פונה אל ההוא, שם למעלה, באשר לכל המבוגרים שנרצחו בשואה. רק לקבל תשובה בעודי בחיים לשאלה: למה ילדים קטנים?".
בטקס המרכזי שיתקיים בבירקנאו בשעה 16:30 שעון ישראל, עם סיום המצעד, יודלקו שבעה לפידים. לראשונה במצעד החיים אחת המשואות היא לזכר יהדות תוניסיה, שאותה ידליקו חיים טייב ואשתו איריס, דור שלישי ליהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי. "אצעד כאן היום כשבליבי סבי, חיים טייב, שעל שמו אני נקרא, שנלקח לעבודות פרך וחזר כשהוא עור ועצמות, מוכה וחבול", אומר טייב. "חשוב שנזכור גם את סיפור השואה של קהילות צפון אפריקה".
נשיא איטליה סרג'ו מטרלה, ינאם בטקס. הזמר עברי לידר יבצע במהלכו דואט עם שורדת השואה שושנה טריסטר והשניים ישירו את השיר "בואי אימא". אימו של עברי לידר, דליה, נולדה בוורשה בשנת 1938. כילדה בת ארבע היא הוברחה מהגטו על ידי אביה שנרצח מאוחר יותר באושוויץ. דליה התאחדה עם אמה רק לאחר המלחמה. את הקדיש יאמרו החזן ראשי של צה"ל שי אברמסון יחד עם שורד השואה אריה פינסקר, בן 93 שהיה אסיר במחנה בירקנאו ובין הילדים הבודדים ששרדו את הניסויים האכזריים. הטקס יינעל בתפילת "אל מלא רחמים" ובשירת התקווה.
ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר מצעד החיים, אמר כי "שעון החול הולך ואוזל. נותרו גרגירים אחרונים, פיסות אחרונות של זיכרון חי, נרות בודדים שמרצדים באור הולך ודועך. שורדי השואה, העדים לזוועה הגדולה בתולדות האנושות, הולכים ומתמעטים. כל אחד ואחת מהם הוא מסמך היסטורי, פריט מוזיאוני שערכו לא יסולא בפז. הם נושאים איתם, ומעבירים הלאה, עדויות שלא מותירות מקום לספק: זה התרחש. הם מזכירים לאנושות כולה לאן גזענות, אנטישמיות ושנאה יכולות להוביל. הם אנדרטאות חיות למאות קהילות שכבר אינן".
