במשך עשרות שנים נתפסה הפשיעה המאורגנת כבעיה המתרחשת הרחק מעיני הציבור: בסמטאות, בעסקאות חשאיות ובחיסולי חשבונות מתחת לרדאר. בשנים האחרונות, על רקע העלייה בשימוש בטכנולוגיה, נוספה לה זירת פעולה מרכזית – והיא זו של הרשתות החברתיות. בעידן בו לכל אדם יש טלפון חכם עם מצלמה, ניתן לומר בביטחון כי ירי, מטען חבלה או הצתה אינם נותרים עוד בזירת האירוע. הם מתועדים, נערכים ומופצים במהירות, ובכך הופכים למופע תקשורתי שנועד להגיע לקהלים רחבים בהרבה מן הקורבנות הישירים בכדי להגביר את האימה בקרב הציבור ולגייס פעילים חדשים.
במרחב הדיגיטלי, שהפך זה מכבר לסביבה מרכזית של הקיום האנושי, כוחם של ארגוני הפשע אינו נמדד רק בנשק, בכסף או במספר האנשים הסרים למרותם. הוא נמדד גם ביכולתם לשלוט בתשומת הלב הציבורית. שכן, סרטון ירי אחד עשוי להרתיע עדים, לאיים על בעלי עסקים, להפחיד נבחרי ציבור ולהחדיר תחושת חוסר אונים לקהילה שלמה – הכול בחבילה אחת שהפכה לעסקה משתלמת במיוחד עבור ארגוני פשיעה וטרור כאחד. האלימות הופכת אפוא למסר: מעבר לעצם קיומו של נזק פיזי, כזה אשר מעצב תודעה לפיה ארגון הפשע נוכח בכל מקום ומרחב בעוד המדינה, או המשילות, נעדרות ממנו.
זירת רצח
בשל המבנה הארכיטקטוני של הרשתות החברתיות, הפלטפורמות הדיגיטליות אינן רק צינור נייטרלי להעברת המסר הזה. האלגוריתמים המפעילים את מערכות ההמלצה לצפייה עבור המשתמשים נוטים להעניק נראות מוגברת לתוכן שמושך תשומת לב ומייצר מעורבות גבוהה. בין אלו, עולים ברשתות של ניטור התוכן האלגוריתמי סרטונים המעוררים פחד, זעזוע, כעס או סקרנות, אשר גורמים בתורם למשתמשים להתעכב, לצפות, להגיב ולשתף. כך נוצר מעגל הגברה: ארגון הפשע מייצר את המופע, המשתמשים מפיצים אותו, והאלגוריתם מעניק לו נראות נוספת. אירוע פלילי מקומי מקבל בדרך זו השפעה פסיכולוגית וציבורית החורגת בהרבה ממקום התרחשותו. זהו ללא ספק עולם חדש ומופלא, אבל לא מן הסוג הנכון.
גם לתקשורת החדשותית יש אחריות בתוך המעגל הזה. דיווח על פשיעה הוא חיוני לציבור, אך הצגה חוזרת של סרטוני ירי, איומים וסמלי כוח – במיוחד ללא הקשר ביקורתי - עלולה לשכפל את המסר שהעבריינים ביקשו להפיץ מלכתחילה. השאלה אינה אם לדווח, אלא כיצד לדווח: ובפרט, האם הסיקור מציב במרכז את עוצמתו המדומיינת של העבריין, או את הפגיעה בקורבנות, בקהילה ובשלטון החוק? בעת הנוכחית, נראה כי גופי תקשורת מסוימים הופכים, גם אם מבלי להתכוון לכך, למכפילי כוח עבור ארגוני פשיעה.
הבנת שרשרת ההשפעה הזאת חיונית גם לדיון בהסמכת השב״כ לפעול אל מול איום זה: שכן האתגר מחייב התמודדות עם התשתית הדיגיטלית, הפיננסית והתודעתית המרחיבה את כוחם של הארגונים. כאשר ארגון פשע מפעיל מטען בלב שכונת מגורים, מתעד ירי לעבר מוסד ציבורי או מפיץ סרטוני איומים מעוצבים, המטרה אינה רק הפגיעה הפיזית, אלא מדובר במתקפה פסיכולוגית מתוכננת על התודעה הציבורית הקולקטיבית.
זהו טרור תודעתי-דיגיטלי: יצירת אפקט אימה שנועד לשתק את הקהילה, למנוע שיתוף פעולה עם רשויות החוק, להרתיע עדים, לאיים על שופטים ונבחרי ציבור, ולבסס מעמד של "ריבון חלופי"
זהו טרור תודעתי-דיגיטלי: יצירת אפקט אימה שנועד לשתק את הקהילה, למנוע שיתוף פעולה עם רשויות החוק, להרתיע עדים, לאיים על שופטים ונבחרי ציבור, ולבסס מעמד של "ריבון חלופי". התוכן הופך לכוח, והכוח הופך לכלי להכנעת המדינה.
על מנת שהשב"כ ומשטרת ישראל יוכלו להתמודד כראוי עם האתגר, חשוב להביא בחשבון את היכולות הטכנולוגיות והתקשורתיות של הארגונים הללו. ארגוני פשיעה מודרניים מנהלים מערכים דיגיטליים מתקדמים: החל מניהול אימפריות פיננסיות ברשתות מוצפנות ובמטבעות מבוזרים, דרך שימוש ברוגלות ותקשורת חסויה, ועד להשתלטות עוינת על השלטון המקומי באמצעות קמפיינים דיגיטליים של סחיטה ואיומים.
הכלים העומדים כיום לרשות משטרת ישראל אינם מספקים תמיד מענה מלא ליכולות הסייבר, ההצפנה ולוחמת התודעה של ארגוני הפשיעה. כאן בדיוק נכנס תפקידו של השב"כ – לא כ"משטרת-על" המבצעת מעצרים ברחובות, אלא כמאיץ מודיעיני וטכנולוגי הפועל במיקוד כירורגי.
מספר צעדים נדרשים במיוחד בעת הנוכחית, תוך התמקדות בשלושה צירים טכנולוגיים:
נטרול הטרור התודעתי ברשתות. כפי שהמדינה נלחמת בהסתה לטרור, עליה לפעול בנחישות לקטיעת שרשרת ההפצה הוויראלית של הפשע המאורגן. יש להפעיל מנגנונים טכנולוגיים ומשפטיים מהירים שיחייבו את הפלטפורמות הדיגיטליות להסיר תכנים אלה, לחסום חשבונות חוזרים המשמשים את ארגוני הפשע ולפעול נגד רשתות הפצה מתואמות ומנגנוני המלצה המעניקים לתוכן האלים תפוצה נוספת. צמצום מנגנוני ההפצה וההדהוד לא יעלים את הפשיעה, אך הוא עשוי למנוע מארגוני הפשע להמיר אלימות מקומית במופע כוח ציבורי רחב ולגבות מן האזרחים "מס פחד" באמצעות המסכים.
פירוק המעטפת הטכנולוגית והפיננסית. ההון המניע את הארגונים מועבר ברשתות קריפטוגרפיות, ארנקים דיגיטליים ומערכות צללים בינלאומיות המצטלבות עם נתיבי המימון של ארגוני הטרור. יכולות מודיעין הסייבר של השב״כ עשויות להשלים את יכולות המשטרה ולסייע בחדירה למעטפות אלה, בכדי לפגוע בנזילות ולפורר את המבנה הארגוני של הפשיעה המאורגנת.
סיכול סייבר של פגיעה במשילות. החדירה של ארגוני פשיעה לרשויות המקומיות והסחיטה של נבחרי ציבור מנוהלות כיום באמצעים תקשורתיים ודיגיטליים. ניטור וסיכול של איומים אלו על מוסדות המשטר הדמוקרטי הם מנדט ישיר המעוגן בחוק השב"כ.
הכנסת כלי סייבר וסיכול מודיעיני אל המרחב האזרחי מציבה סכנה אנושה לפגיעה בזכויות אדם. משכך, הפעלה של יכולות סייבר התקפיות חייבת להיות מותנית בסייגים סטטוטוריים קשיחים
הכנסת כלי סייבר וסיכול מודיעיני אל המרחב האזרחי מציבה סכנה אנושה לפגיעה בזכויות אדם. משכך, הפעלה של יכולות סייבר התקפיות חייבת להיות מותנית בסייגים סטטוטוריים קשיחים: צו שיפוטי מראש משופט בית המשפט העליון או נשיא מחוזי, איסור גורף על איסוף המוני ("דיג ראייתי"), ומחיקה אוטומטית בחוק של מידע אגבי. זאת, בכדי להימנע ממצב בו נהפוך את מדינת ישראל לפנאופטיקון של מעקב המוני.
צעד אפשרי, הוא לאמץ את מודל "ההבניה המקבילה": השב"כ יספק את האינדיקציה הדיגיטלית החסויה, אך המשטרה תהיה זו שתאסוף באופן עצמאי ראיות גלויות וקבילות, כדי לשמור על הזכות החוקתית להליך הוגן בבית המשפט.
הפשיעה המאורגנת אינה נלחמת בנו עוד רק ברובים – היא נלחמת בנו דרך התודעה שלנו. שילוב יכולות הסייבר והמודיעין של השב"כ הוא כורח המציאות, אך רק תחת פיקוח הדוק ומיקוד כירורגי בזירה הדיגיטלית והתודעתית נוכל לפרק את ארגוני הפשע – ולהגן על החוסן הדמוקרטי של מדינת ישראל.
ד״ר אלונית ברנזון היא סגנית ראש החוג הרב-תחומי באקדמית צפת; פרופ׳ מוחמד ותד הוא פרופסור מן המניין (משפטים), נשיא המכללה האקדמית רמת גן; ד״ר טל מימרן הוא חבר סגל במכללה האקדמית צפת ועמית מחקר בכיר במכון תכלית
