קצין ושלושה לוחמים מסיירת הנח"ל נפלו אתמול (שני) בתקרית הקשה בדרום לבנון. הם נהרגו במהלך היתקלות עם מחבלי חיזבאללה. שלושה מהם, סרן נועם מדמוני (22), סמ"ר בן כהן (21) וסמ"ר מקסים אנטיס (21), הובאו היום למנוחות.
הלווייתו של סרן נועם מדמוני ז"ל
מאות אנשים הגיעו לבית העלמין בשדרות להלווייתו של סרן מדמוני, בהם גם טל רוסו, עמיר פרץ ומתן כהנא. עוד לפני ההלוויה, רבים עמדו בצידי הדרך המובילה לבית הקברות כשהם אוחזים בדגלי ישראל. מדמוני למד בבית הספר היסודי "תורני חדש" בעיר, ולאחר מכן בישיבה התיכונית בכפר מימון. הוא היה חניך בבני עקיבא. נועם הותיר אחריו הורים, בועז ושרונה, האח אורי והאחיות הדר ואביה.
"עשית הכול בענווה, היה לך פאסון של קצין. הייתי גאה בך", ספדה לו אימו שרונה. "אמרת, 'אני רוצה להיות רק בסיירת'. קיבלת גדוד של גולני ולא היית רגוע. אחרי שבועיים הגעת לסיירת נח"ל. 'אני הולך ללבנון, אמא'. ביום שלישי שעבר התקשרת ואמרת 'אמא, אני מנותק קשר. 21 יום אני לא חוזר הביתה ומנותק קשר'. מה זה מנותק קשר, שאלתי, וענית 'אני הולך להיות בסיירת'. ידעתי שהבן שלי יהיה בראש וילך ראשון לכל דבר. אני כבר שבוע רואה אנשים בסופר ובתחנת הרכבת ולכל מי שאני יכולה אני אומרת, 'שני הבנים שלי בלבנון'. שהשם יציל אותי! אני לא יכולה יותר. הבנים שלי בלבנון שניהם. אחד מהם מנותק קשר. אני לא מאמינה. הלב שלי לא טוב. הותר לפרסום לא ייכנס לבית שלי. אני רוצה להיות צמודה לתקשורת, לא רוצה לראות הותר לפרסום. אין מצב. אתמול בלילה, ב-00:30, בעלי כבר הלך לישון. כל שיחת טלפון נועם היה שואל אותי, 'מתי עוברים לבית החדש'. אמרתי לו שסידרתי לו הכול. מישהו פתאום מצלצל. מי מצלצל בשעות כאלה? מי הנודניק? אני רואה מהחלון של החדר שלי את הדבר הכי קשה בעולם. אני רואה מישהו מסמן לי ואני צועקת לו 'תסתלק, אתה התבלבלת!'. הוא שאל אם זו משפחת מדמוני ואמרתי לו לא! אתה לא נכנס לבית שלי! אני לא נפרדת ממך נועם. אין סיכוי. אהבת נפשי".
"אני, אבא של נועם, מודה ומתוודה שהייתי מלא שמחה וגאוות הורה שאני אב גאה לקצין בסיירת אגוז", ספד לו אביו בועז. "היינו הולכים יחד, ונועם בצניעותו היה מבטל כל גאווה או מיוחדות. אני רק רציתי לומר, 'תראו את הבן המיוחד שלי'. אני גאה והוא צנוע. נועם הליכות ונועם מידות, ללא התנשאות ויהירות, פשוט להיות צנוע ועניו. הוא תמיד היה נחוש למצוינות. נועם לא הפסיד נקודה, אפילו לא במשחק. איך הפסדת במשחק הזה? אתה לא מפסיד, משהו בנוסחה השתבש. איך יכול להיות שהפסדנו אותך? הפסדנו בן גיבור. נקראת להצטרף לנבחרת הקדושים. עד מתי? די לצרותינו. כמה ׳הותר לפרסום׳? כבה הנר של נועם, הנר שמאחד את המשפחה. בכיבוד הורים אין פשרות. ערך עליון. נוח על משכבך בני האהוב. אוהב, אבא".
"בראש השנה שעבר נועם היה באל-עדייסה, הוא פינה פצועים, נפצע בעצמו ולמרות הכול הוא החליט שהוא יוצא לבה"ד 1", סיפר אחיו אורי. "הוא התחיל תפקיד כמפק"צ סיירת נח"ל. היית אמור ללוות אותי בחופה שלי, ועכשיו אני מספיד אותך פה מעל הקבר שלך. היית החבר הכי טוב שלי והראשון להתייעץ איתו. אתה לעד תישאר בן 22. הלכת ונלחמת על חירות עם ישראל מול פרעה של ימינו כדי שתושבי הצפון יוכלו לחיות בשלום בבתיהם".
"לא נפרדת ממך כי אתה איתי לתמיד"
סמ"ר בן כהן הובא למנוחות בבית העלמין בלהבים. מפקדו בסיירת, סא"ל נאור בובליל-ארבל, ספד לו: "בשנתיים וחצי האחרונות הייתי בעיקר בפנים. על אף עשרות פקודים שאיבדתי בדרך, זו הפעם הראשונה שאני מספיד. כוחות חטיבת הנח"ל פועלים בלבנון ועומדים על המשמר. סיירת הנח"ל מובילה את הלחימה כמו שרק היא יודעת. בחרת להתגייס לשירות משמעותי כלוחם בסיירת, היית חבלן הצוות, לוחם בראש הכוח. חבריך לצוות מספרים על אדם מיוחד שידע לאחד. היית החיוך של הצוות. חבר מלא שמחה וצחוק. היית אוהד מושבע של הפועל באר שבע, תמיד מוכן עם חולצה אדומה למשחק הבא שבו תנצחו. החותם שהשארת על הצוות והיחידה יישאר לנצח.
"אני מבקש להקריא מסר מצוות 300 שלוחם בימים אלה באויב בלבנון: 'בנקו, אתה איש מצחיק שידע להוציא את הצחוק מכל קושי. אתה תמיד העלית לנו חיוך על הפנים. למשפחה, אנחנו מחכים לחבק אתכם ולנצח תהיו משפחה שלנו ואנחנו שלכם. לרומי, בן אהב אותך כל כך. את חלק מאיתנו. שמור עלינו מלמעלה, בנקו. לחמת בשדה הקרב כגיבור, נפלת כגיבור".
הלווייתו של סמ״ר בן כהן ז"ל
(צילום: הרצל יוסף)
אביו של בן, צביקה, אימו שרית ואחותו שי אמרו דברי הספד. אחותו אמרה: "אח שלי, אני יודעת שיצאת לקרב ולמשימה בלב שלם.
"הלב צועק וכואב. מגיל חמש היית עם אבא במגרשים. אהבה של ילד לכדורגל. תמיד מצאת דרך להגיע למשחק. לפני שנכנסת בפעם הראשונה לעזה אמרת שאם קורה לך משהו, שכולם יבואו באדום. הרבצתי לך, אבל ידעת", ספדה לו אימו שרית והודתה לאנשים הרבים שהגיעו להלוויה לבושים בחולצות אדומות. "הלכת הכי קרבי שיש, לא חששת. האמנת בטוב. לא נשברת ולא ויתרת. גם כשכאב, שתקת והמשכת. לא רצית לעזוב את הצוות. לפני שבוע נכנסת ללבנון, ודאגת לשלוח ליום ההולדת של רומי בלונים ופרחים. כתבת לה: 'אני אוהב אותך מכל מקום. גם מלבנון'. סליחה שלא הצלחתי לשמור עליך".
צביקה אביו אמר כי "בהתחלה לא רציתי לדבר, אבל אני רואה את הכבוד שהילד שלי מקבל, ילד שחיפש תמיד לעזור לחלש. גם אם הייתי שם אותו עשר פעמים באותה סיטואציה, הוא היה עושה את אותו הדבר. הוא האמין בכל הלב שהוא הולך ומגן וגורם לכולם לחיות פה בביטחון. אני לא יודע ולא מכיר תחושות כמו שחוויתי מאתמול בלילה, אבל משהו אחד אני יודע, שכל מה שחשבתי על הילד שלי אני רואה פי עשרה. בסוף אנחנו אנשים, לא חיילים ולא מפקדים. אנשים שחיים זה עם זה. רק ככה ננצח".
בת הזוג של בן, רומי, ספדה לו בדמעות: "בן שלי, לפני חודש כתבתי לך ברכת יום הולדת, אני לא מאמינה שעכשיו אני נפרדת ממך לתמיד. אתה העוגן שלי, אתה המשענת שלי, אתה הכול בשבילי. אתה הלוחם הכי אמיץ וחכם. אני לא נפרדת ממך כי אתה איתי לתמיד, בכל צעד ובכל נשימה. בחיים לא חשבתי שאכתוב לך הספד. התחננתי שתהיה רס"פ. אני מבטיחה שאהיה חזקה בשבילך. אתה האהבה הראשונה והנצחית שלי. אני אוהבת אותך בחלקים הכי עמוקים בלב שלי. עד שניפגש שוב".
"לא רוצה בן גיבור. רוצה בן בבית, בן חי"
״יש לי בן גיבור, אבל אני לא רוצה בן גיבור, אני רוצה בן בבית, בן חי. זה כל מה שאני רוצה", ספד האבא ליאון אנטיס מעל קברו הטרי של בנו, סמ"ר מקסים אנטיס, שהובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. מקסים, בשיחה האחרונה לפני שנכנס ללבנון בשבוע שעבר, הבטיח הבטחה לאביו ששאל אותו, "אתה פוחד?", וליאון, בקול חנוק מדמעות, שִחזר את התשובה של בנו: "'אני לא פוחד ולא חושש, אל תדאג. אני רוצה לחיות, רוצה שיהיו לי ילדים ושיהיו לך נכדים'. חיכינו לך שתחזור. חזרת הביתה, אבל בארון".
הלווייתו של סמ״ר מקסים אנטיס ז"ל
מאות בני משפחה, חברים ולוחמים של חטיבת הנח"ל נכחו בהלוויה. מקסים, הצעיר מבין שלושה ילדים, נקבר כשאימו לריסה נפרדה מבנה בבכי תמרורים. "בן יקר שלי, בן אהוב שלי. אתה גיבור. גבר, בן טוב, אח טוב. תקום מקס, תבוא הביתה, החדר שלך ריק. אין שם את האושר של החדר הזה, רק התמונות שלך והמשחקים שלך. אתה חמוד שלי, אתה שובב שלי, אתה שומע אותי? אני אוהבת אותך. אתה חסר לנו. אני מחכה לך שתבוא מדי פעם. היינו כמה ימים מחוץ לבית, אתמול הרגשתי משהו, רציתי לחזור הביתה. ידעתי שאני צריכה לחכות למישהו. פתאום דפקו בדלת חיילים, לא נשמתי. תודה רבה גיבור שלי".
אחיו הגדול של מקסים, אדי, גם הוא לוחם קרבי, אמר: "אתמול בלילה שברת אותי, אני לא בוכה אף פעם, אבל אתה שברת אותי. איזה מין בן אדם אתה, מלאך. סיימת את הפרק הזה בעולם שלנו, עשית מה שאתה מאמין בו ורצית לעשות. כבר בגיל 16 הזחלתי אותך בחולות בבת ים, התעללתי בך, אתה בכית, אבל המשכתי לאמן אותך כדי שתגיע להיות לוחם בסיירת הנח"ל. תראה כמה אנשים הגיעו לכאן, צריך להרים פה מסיבה. אנחנו נרים מסיבה. היית רוקד וכולך מאושר. אתה השראה בשבילי. את הגוף היפה, העיניים הכחולות, השיער הבלונדיני, כל ה-1.90 מטר שלך, ובגיל 21 אתה מחזיר עכשיו את נשמתך לבורא עולם. אני שמח שנפלת עם הלוחמים בסיירת, עם האנשים שאתה הכי אוהב. לא איבדתי אח אחד, איבדתי היום ארבעה אחים".
לוחמים מצוות 400 בסיירת הנח"ל ספדו בשם הלוחמים שעדיין ממשיכים בלחימה בלבנון. "כל מה שאתה מייצג זה אור ושמחה. מי שעשה מסלול בסיירת בהכשרה יודע שיש רגעים שעוד רגע אתה נשבר. בצוות שלנו היה אדם אחד, יחיד ומיוחד, שידע להרים את מצב הרוח של כולנו", אמר אחד מהם. לוחם נוסף בצוות הוסיף בדמעות: "אהוב שלנו, כמה חלמת להיות לוחם ביחידה. כמה חלמת על הרגע הזה לענוד את סיכת לוחם הסיירת. לפני שבוע כשהצוות נכנס ללחימה בלבנון ישבנו בפלגה ובאת עם הבדיחות שלך. אמרת לי שלמרות שאתה מפחד, אתה נכנס בלב שלם. כל כך דאגתי לך, ידעתי כמה אתה רוצה להיות גיבור. כל החיים הסתכלתי עליך מלמטה על הגובה המרשים שלך, איך אסתכל עליך עכשיו מלמעלה, כשאתה קבור. הצוות ימשיך להילחם בראש מורם, לא נרים ידיים ונעשה הכול כדי לוודא שהנפילה שלכם לא הייתה לשווא. אוהבים אותך, מצדיעים לך, צוות 400".
"חיים שלי, נשמה יקרה שלי. כל כך הרבה יש לי לומר לך", נפרדה ממנו האחות ג'ניה. "אתה הקטן שלי, דאגתי לך כל חיי, גם כשגדלת לגבר-גבר ולא רואה אותי ממטר בגלל השני מטר שלך. תמיד הפצת אור, אהבת לעזור לכולם. רצית שיהיה לכולנו טוב גם אם קשה. תמיד אמרת, 'יהיה בסדר, אנחנו מתורגלים. התאמנו בשביל שאתם ואזרחי המדינה תוכלו לישון טוב בלילה'. עמוק בלב תמיד נזכור את המשפט שאמרת, 'אם עכשיו קשה, הטוב עוד יגיע'".
דבריו של מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ אריק מויאל בקשר
(צילום: דובר צה"ל)
אל"מ אריק מויאל, מפקד חטיבת הנח"ל, ספד גם הוא ברשת הקשר לארבעת ההרוגים. "אתמול במהלך שעות אחר הצהריים, במהלך השמדת אויב במרחב שבו אנחנו נמצאים, הייתה לנו היתקלות של מחבלים שבה איבדנו ארבעה מטובי בנינו, לוחמים של הסיירת", הוא אמר. "חשוב תמיד בבוקר נפילתם של ארבעת לוחמי הסיירת לזכור למה יצאנו למערכה הזו ולמה אנחנו נמצאים כאן - יצאנו כדי להגן על תושבי הצפון, להגן על המשפחות שלנו, להילחם באויב ולהסיר את האיום מעל יישובי הצפון. אנחנו צריכים ללמוד ולהשתפר, אני בטוח שנעשה את זה כדי שנמשיך קדימה להשגת המשימה".
השתתף בהכנת הכתבה: אלישע בן קימון.
