לא יודע אם שיחקתם פעם במשחק הזה, אבל אני משחק בו מפעם לפעם: אם הייתי שר בממשלת ישראל - איזה שר הייתי רוצה להיות? זה תרגיל דמיוני, אבל מבחינתי זו דרך לחשוב על שתי שאלות עמוקות: למה המדינה שלנו הכי זקוקה, ומה אני יכול אולי לתרום. בפעם האחרונה ששיחקתי במשחק הזה הגעתי לשתי תשובות: אחת בתוך גבולות המציאות הפוליטית, ואחת חורגת ממנה — לפחות לעת עתה.
אם הייתי צריך לבחור משרד קיים, הייתי בוחר במשרד התקשורת. לפני עשר או אפילו חמש שנים לא הייתי מעלה את זה על הדעת - מי בכלל מתרגש ממשרד התקשורת? אבל משהו השתנה. היום אני חושב שתקשורת היא אחד המנועים המרכזיים של מדינה מתפקדת. לא “רק” העברת מידע, אלא יצירת אמון, הבנת מציאות, תחושת שייכות.
כשהתקשורת נכשלת - הציבור לא יודע מה קורה, לא יודע במי לבטוח, לא יודע מה נכון ומה שקר. ואז שום דבר אחר לא עובד.החלטות מדיניות, רפורמות כלכליות, חינוך, בריאות — כולם מתפרקים כשאין שפה משותפת ואמון בסיסי. ובמדינה כמו ישראל, שבה המורכבות והמתח הם חלק מהיום־יום, תקשורת אחראית, מדויקת ואכפתית היא לא מותרות - היא צורך קיומי.
ולמה המשרד הזה נהיה אפילו יותר חשוב? בגלל אתגרי התקשורת בעידן הדיגיטלי. אם בעבר תפקידו של משרד התקשורת היה לעסוק באנטנות, רישיונות שידור וקווי טלפון, הרי שהיום המשחק השתנה - והכללים השתנו איתו. התקשורת כבר לא מגיעה רק מהעיתון או ממהדורת החדשות, אלא מכל מסך בכיס. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות הפכו לעורכים הראשיים - הם מחליטים מה נראה, מתי, ואיך. לא לפי מה שנכון, אלא לפי מה שיגרום לנו להישאר עוד שנייה. הבעיה היא לא רק פייק ניוז, אלא היעדר היררכיה של אמינות. שקר, אמת, שמועה, רגש, עובדה - כולם נראים אותו דבר בפיד. ומה שקורה בחברה שמוצפת ברעש זה שכולם צועקים, ואף אחד כבר לא מקשיב.
שר התקשורת של ימינו צריך להבין לא רק בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה של מידע - לחשוב איך מייצרים תמריצים לתקשורת אחראית, איך בונים פלטפורמות שמקדמות הבנה ולא רק ויראליות ואיך שומרים על חופש הביטוי בלי לוותר על האמת
שר התקשורת של ימינו צריך להבין לא רק בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה של מידע - לחשוב איך מייצרים תמריצים לתקשורת אחראית, איך בונים פלטפורמות שמקדמות הבנה ולא רק ויראליות ואיך שומרים על חופש הביטוי בלי לוותר על האמת. ייתכן שצריך רגולציה חדשה שתתאים לעידן הזה, שלא תצנזר אלא תייצר שקיפות: חשיפת מקורות מידע, שקיפות אלגוריתמית ודירוג מהימנות של תוכן. וזה כבר לא עניין טכני - זו שאלת יסוד של חברה מתפקדת ודמוקרטיה.
אבל אם כבר לחלום, הנה משרד שהייתי ממציא: המשרד להעלאת רמת האמון. למה? כי אמון הוא החומר הסודי שמחזיק מדינות. הוא מאפשר לכלכלה לשגשג, לחברה לשתף פעולה, למערכות ציבוריות לתפקד. ובישראל - גם בלי דו”חות רשמיים - אפשר להרגיש שהאמון הציבורי נמצא בשפל. אנשים לא מאמינים לפוליטיקאים, לבתי המשפט, לאקדמיה, לעיתונות - ובעיקר לאחד לשני.
אמון לא חוזר מעצמו. הוא לא תוצר של קמפיין יח”צ, אלא של מדיניות עקבית, שקופה, שמדגימה אחריות. בלי אמון - אנחנו קונים יותר ביטוחים, בונים עוד מנגנוני פיקוח, מחוקקים עוד ועוד חוקים שמנסים לחפות על משהו שאבד בדרך.
תפקידי שר התקשורת והאמון (הדמיוני אך נחוץ) אולי לא נראים נוצצים כמו ביטחון, חוץ או אוצר, אבל בעיניי הם הלב הפועם של חברה בריאה. כי בסוף, כלכלה אפשר לייצב, גבולות אפשר לאבטח - אבל בלי אמון, אין שיתוף פעולה. ובלי תקשורת שמקדמת אמת - אין אמון.
ואם לשחק במשחק “מה הייתי עושה אם הייתי שר” עוזר לנו לראות את סדרי העדיפויות מחדש - אולי הגיע הזמן שגם המציאות תתחיל לשחק אחרת.
