הקורס שהכי אהבתי ללמד היה פסיכולוגיה חברתית לתלמידי תואר ראשון. שלושה חודשים, שלוש שעות בשבוע. דיברתי עם הסטודנטים על העצמי החברתי, טעויות ייחוס, תהליכים קבוצתיים, נורמות ועמדות.
בשיעור השני הייתי מצטט את קורט לוין: "אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה". ואז הייתי מבלה את שאר הסימסטר בלנסות להראות עד כמה התיאוריות האלה יכולות לעזור להבין את העולם. להבחין בין דעה לעובדה.
הפעם האחרונה שלימדתי את הקורס, בפעם המי יודע כמה, הייתה לפני כשנה וחצי. כהרגלי, השתמשתי באקטואליה ופוסטים מהרשת כדי להמחיש את המשמעות הפרקטית של התיאוריה. וכהרגלם, היו סטודנטים שביקשו לא לערב פוליטיקה.
שנים ניסיתי להיות "א-פוליטי". הרבה לפני שבנט ניסה לקבוע מה מותר ומה אסור למרצים להגיד בכיתה, כשהיה השר הממונה על המועצה להשכלה גבוהה. זו לא אשמתי שכל דבר הפך להיות פוליטי. אפילו המוסיקה שאנחנו שומעים או הזכות להטריד – מינית או אזרחית.
התנאים שמרסנים אלימות נשחקים
אבל כשהבנתי שא-פוליטיות פירושה לדבר רק על הפעילות החברתית של ארגון ישראפיש (לא שמעתם עליו? בדיוק), כבר לא הייתה ברירה. חוץ מזה, סטודנטים התחילו לשים לב שמשהו מסריח. וכמו שאריק ברמן שר, "זה לא רק הדגים".
באחד השיעורים אמרתי משהו שהתקבל בהרמת גבה: אם התהליכים החברתיים שאנחנו רואים סביבנו יימשכו, נראה הרבה יותר אלימות והרבה פחות חוק וסדר. לא כי "אנשים נהיו רעים", אלא כי התנאים שמרסנים אלימות נשחקים.
אמרו לי שאני פוליטי. שאני לוקח צד. ניסיתי להסביר שאני מדבר על מנגנונים, לא למי הפסיכולוגיה אומרת שצריכים להצביע. זה לא ממש שכנע אותם.
הקדמה קצת ארוכה – אבל חשובה. כי כמו בשיעורים בפסיכולוגיה חברתית, גם כאן אני מדבר על החברה הישראלית, לא על פוליטיקה. לא משנה כמה ננסה לשכנע את עצמנו שמדובר בחמיצות סמולנית, ניסיון נואש להשפיע על רצון העם, או הסתה בשם האקדמיה.
ואחרי שבוע שנראה יותר כמו טריילר למשחק וידאו אלים במיוחד מאשר מציאות של מדינה עם ביטחון לאומי, אני לא מרגיש צודק. אני מודאג. כי החיים שלנו הפכו לאותה דינמיקה שהתיאוריות מזהירות מפניה.
אחד המושגים הבסיסיים בפסיכולוגיה חברתית הוא ייחוס. הסיבות שאנחנו נותנים למה שקורה. אחד הממצאים העקביים הוא ייחוס מוטעה של עוררות: אנשים חווים מתח, פחד, תסכול – אבל לא תמיד יודעים למה. העוררות הזו מחפשת משמעות ודורשת יעד. וכשהמרחב הציבורי טעון, כל "ההזדמנות שמציגה את עצמה" – מילה, מבט לא נכון – ההסלמה כמעט בלתי נמנעת.
לזה מצטרפת פולריזציה קבוצתית. קבוצות – גם כאלה שנוצרות ברגע – מקצינות התנהגות. מה שבחיים לא היינו חולמים לעשות, אנחנו עושים בלי בעיה כחלק מקבוצה. לא כי איבדנו את המצפון, אלא כי המוסר מתחלק בין כולם. קוראים לזה דה־אינדיבידואציה. האחריות האישית נחלשת. ככל שיש יותר "הורים", הכשל המוסרי נעשה יתום יותר.
למידה חברתית ושחיקת נורמות
מנגנון מרכזי הוא למידה חברתית ושחיקת נורמות. אנשים לומדים לא רק מהחוקים. הם גם לומדים מהתנהגויות בפועל. במיוחד התנהגויות של בעלי סמכות. וכשהמסר שלהם הוא של גבולות גמישים, מערכת מושחתת ואכיפה סלקטיבית, הגבולות נעלמים. לא ביום אחד. עוד קצת בכל פעם שמנרמלים שחיטה של פרה קדושה נוספת.
כמו בבדיחה העצובה ההיא על הסוס שניסו להרגיל אותו לחיות בלי אוכל, שברוב חוצפתו גווע מרעב לפני שהתרגל.
דורקהיים קרא לזה אנומיה – מצב שבו הגבולות הנורמטיביים מיטשטשים. יש חוקים, אבל כבר לא ברור איפה עובר הקו. וכשלא ברור, אנשים חוצים אותו. גם אנשים לא נורמטיביים.
אני לא מדבר על פשיעה, פשיעה תמיד קיימת. אחרת היינו עדיין בגן עדן. חברה מתוקנת יודעת להכיל חריגות. אבל יש הבדל עצום בין פשיעה שמתקיימת בשוליים לבין אלימות אקראית, אימפולסיבית, לא מרוסנת. לא סכסוך עברייני – סתם עוד יום במשרד.
השר לביטחון לאומי, שמזכיר כל יום שהוא אחראי על מדיניות האכיפה ועל היישום, מצא לנכון לצייץ שאי אפשר להעמיד שוטר בכל פיצרייה. כאילו מדובר בשוד זניח של חנות פינתית ביישוב נידח, ולא ברצח של בן אדם באמצע הרחוב ביום העצמאות
זו מציאות שאסור לנרמל. בחור צעיר יוצא לעבוד ולא חוזר. בן 19 יורד לדבר עם "חברים" ולא שב. תמונות מנהריה שנראות כמו פרעות מהימים שבהם עוד יכולנו לשכנע את עצמנו שאנחנו "אור לגויים", לא כמו חיים במדינה מתוקנת.
כל זה קורה תוך פחות משבוע – והמדינה כמנהגה נוהגת
זו הפואנטה במנהל תקין. למנוע את ההידרדרות המוסרית הזאת. או למצער לא לעודד אותה. חברה לא נבחנת רק במה שקורה בה, אלא במה שהיא מסרבת לנרמל. ובעיקר – איך השלטון מגיב כשקורה הבלתי המתקבל על הדעת. כל תגובה שלא מציבה קו אדום ברור מתפרשת כהזמנה למתוח אותו.
ומה קיבלנו? שתיקה. המפכ"ל לא פרסם מילה בימים שאחרי הרצח. גם לא ראש הממשלה. השר לביטחון לאומי, שמזכיר כל יום שהוא אחראי על מדיניות האכיפה ועל היישום, מצא לנכון לצייץ שאי אפשר להעמיד שוטר בכל פיצרייה. כאילו מדובר בשוד זניח של חנות פינתית ביישוב נידח, ולא ברצח של בן אדם באמצע הרחוב ביום העצמאות, כשכוחות הביטחון במערך מתוגבר.
התגובות איחרו לבוא, אבל בסוף הגיעו. הרבה בזכות לחץ ציבורי ותקשורתי. ובגלל שהפשע ממשיך להשתולל. ראש הממשלה הפגין זעזוע והבטיח להמשיך לטפל בנושא, הודעות לתקשורת, אנשי ציבור שהצליחו לנווט אל האולפן או לפיצרייה. כולם זועמים. כולם מבינים שהגיעו מים עד נפש.
גלגול אחריות
אלא שאף תגובה לא הייתה ראויה. במקום לקחת אחריות אישית ומוסדית, להתחייב שלא ינוחו עד שהבעיה תטופל מהשורש, שמענו גלגול אשמה. לכולם. רק לא למי שיש את הסמכות לשנות את המציאות הזו. במקום להבטיח שזה לא יקרה שוב, מסבירים שזו לא אשמתם.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאם הייתי שמאלני, הייתי יכול להגיד שאפשר לזהות תהליכים.
אבל לצערנו מדובר על חיים ומוות. ליטרלי. וזה לא נגמר מעצמו. צריך לעצור את זה. עם שיקום נורמות, אכיפה עקבית, אמירה ציבורית חדה, ובעלי סמכות שלוקחים אחריות. אחרת, נגלה יום אחד שלא נשארו יותר פרות קדושות לשחוט.
זה לא פוליטיקה. זו פסיכולוגיה. וכשהיא יישומית וצפויה כמו פסיכולוגיה חברתית – אפילו בדם זה לא ייגמר.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
