בגיל 63 הגיע בני גנץ להפגין לראשונה בחייו. חמוש הפעם במגאפון, הוא ייצג את בוחריו שאוהבים את הממלכה ורוצים לשמרה כשנענו לקריאת ״צו 8 אזרחי״. מול מהפכנותו של יריב לוין בחסות השלטון החדש, יצאו אותן רבבות להפגין נגד צעדים דרקוניים שטרם חוקקו, בניסיון לחזק ולשמר את המבצר של ישראל הדמוקרטית בו רשויות נפרדות מקיימות מתח דמוקרטי. אם שלומה של העומדת בראש המבצר כשלום המדינה, ייטב אם נתמקד דווקא בשלומו של המבצר עצמו, ואת שיטותיו לא בטרם פורענויות השלטון החדש, אלא במהלך חמשת העשורים האחרונים. אם המפגינים, וביניהם גנץ המייצג את המרכז של המרכז הפוליטי, נותנים כעת את הלב והנשמה כדי לשמר את הסטטוס קוו, הרי הם דה-פקטו השמרנים.
ודי לרמיזא בחכימא: שימור הסטטוס קוו, הממלכה והמבצר של ישראל היהודית הוא שימור שלטון הכיבוש בה, והכוכבית שבאה לאחר שישראל נקרית מדינה דמוקרטית. כוכבית שמאחוריה עומדים מליוני פלסטינים ללא זכויות שנתונים תחת משטר הפרדה אתני בשטחים הכבושים. בתוך הקו הירוק, עד היום, הרי אנחנו דמוקרטיה לתפארת, היחידה במזרח התיכון.
הביקורת כאן אינה חדשה, אך מקבלת משנה תוקף במידה ואנחנו אכן עומדים בפני ״פגיעה אנושה״ בדמוקרטיה הישראלית. חבל שכבוד הנשיאה חיות לא מוסיפה את מה שהיא כבר יודעת אך לא אומרת: שזו פגיעה אנושה בדמוקרטיה היהודית, שהיא הדמוקרטיה הישראלית. דהיינו, לראשונה, זכויות של יהודים בתוך הקו הירוק עלולים להיפגע באיזון מושלם כדי לשמר זכויות של יהודים מחוץ לקו הירוק, כנגד ערכי הצדק הבסיסיים שפירורים מהם עוד נשמרו לטובת הפלסטינים. אלא, שאין כיבוש ללא הלבנתו בידי בית המשפט העליון, שבין היתר, גם אישר את חוק הלאום שקובע מעמדות אתניים במדינה היהודית. אלא שאם תצאנה לפועל מהפכת לוין, יוכלו הוא וחבריו המתנחלים להצליב את האינטרסים המהולים בביטול משפט נתניהו מחד, ומתן צ׳ק פתוח למתנחלים להמשיך לגזול קרקעות מאידך. ואם יוכלו על הדרך לשלול זכויות אזרח מלהט״בים וחילונים ולכונן אינדוקטרינציה דתית לאומנית בחינוך ילדינו, מה טוב.

״זה נראה מוזר עוד בעבר, ויותר מכך בימים אלה"

״זה נראה מוזר עוד בעבר, ויותר מכך בימים אלה״, פסקה בפיכחות שולמית אלוני, על סתירותיו של אהרון ברק כיועץ משפטי הרודף שלום עם שכנינו, לשופט שבפסיקותיו הפלה בין דם לדם. אם כמו הנשיאה הנוכחית, שלומו של ברק היה כשלום המדינה, אזי גם סתירותיו: כגאון שהרחיב את עצמאות הרשות השופטת, אך עשה זאת ליהודים בלבד, כאשר ״דבק בעקביות בענישה קולקטיבית וענישה סביבתית, המופעלת תמיד, אבל תמיד, נגד הצד החלש, הפלסטינים הכבושים, הנותנים להשפלה, גזל ונישול מתמיד על ידינו״. מבלי שהיה צריך, הסתמך הנשיא ברק על תקנות לשעת חירום מנדטוריות מ-1945, חוק שאינו יהודי ואינו דמוקרטי, וכך גזר, בין היתר, לפוצץ בתי מחבלים פלסטינים ולגרש נשים וטף מבתיהם בשעה שריחם על משפחות המחבלים היהודים מהמחתרת היהודית. שנים קודם לכן, כיועץ המפשטי לממשלה, דבק בעליונות החוק, ולא בעליונות זכויות האזרח להקים משפחה כלבבו, כשחוות דעתו המשפטית העניקה לגיטימציה לרשימות שחורות של פסולי חיתון של הרבנות הראשית. כנראה שאבי מעוז היה חותם על חוות הדעת הזו בשמחה.
פסיקותיו של ברק, כפסיקותיהם של כל יושבי כס הנשיאה, הן כסתירתה של ישראל כדמוקרטיה עם כוכבית, הרבה לפני שיריב לוין הגיח לכנסת והרבה לפני שחיות הגיחה לעליון.
וכעת, בעניין המפגינים שיצאו מהבית, ובהם הפוליטיקאי והאזרח גנץ, שבשבתו כקצין ורמטכ״ל הורה לכל הפחות להפלות יותר פלסטינים מכל פוליטיקאי כהניסט סביב שולחן הממשלה, נותר לשאול: נגד מה, או יותר נכון, בעד מה הם מפגינים? בעד שימור המצב הקיים המעניק להם זכויות יתר, תחת עיוורונם המוחלט לכל עוול ופגיעה בזכויות אדם שלא נוגעת להם. אם הם מפגינים למען הסטטוס-קוו הקיים שמכונן אפרטהייד ישראלי שלא קשור בכלל ליריב לוין, יש לתהות על בורותם במקרה הטוב, או חוסר האכפתיות שלהם במקרה הרע. ולכן, נראה שהמחאה הזו קוראת מעל הכל להישאר בבוץ הנוכחי בטרם יהיה גרוע יותר. אך בהנחה ששני הצדדים מעוניינים להשאיר את הכיבוש על כנו רק עם שינויים קוסמטיים, המחאה הזו עקרה ואינה מעוניינת בצדק לכל, אלא ליהודים בלבד, שאת זאת הם מצהירים בהוקעתם את דגלי פלסטין מקרבם.
דוד יששכרוףדוד יששכרוף

אנו בשעת הזדמנות, ואסור לענות למהפכנות של יריב לוין בשמרנות -- אלא במהפכנות שפועלת בישראל ומחוצה לה במסגרת רחבה יותר לסיום הכיבוש ובוחנת את מעמדו של בית המשפט העליון הישראלי מחדש. אפשר עד מחר להשוות את ישראל להונגריה, וההשוואה היא נכונה רק כאשר אנו מסתכלים בתוך הקו הירוק. למיטב ידיעתי, הונגריה אינה מכוננת מדיניות הפרדה על בסיס אתני על מיליוני כבושים ומונעת מהם זכויות אדם בסיסיות. הלוואי, ולפחות במקרה הזה, היינו דומים להונגריה.

דוד יששכרוף הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית, עוסק בשיטות בחירה ופוליטיקה אלקטורלית