הוויכוח סביב חוק ביסמוט - המכונה חוק הגיוס מלווה בגל של סיסמאות והאשמות, הרבה לפני דיון רציני בתוכן החוק. כל מי שמעז להתנגד לו, מוצג מיד כ"שונא חרדים" או כ"אידיוט שימושי" שמשרת את אויבי העם - השמאל כמובן. אבל מאחורי הרעש מסתתרות ארבע טעויות יסודיות, שמחייבות בירור אמיתי.
הטעות הראשונה: "אי אפשר לגייס אנשים בכפייה"
זו אחת הטענות המוזרות ביותר שנשמעו – דווקא מצד מי שמוביל את החקיקה. הרי צה"ל כולו מבוסס על חוק גיוס חובה. כל חייל שמקבל צו ראשון או צו גיוס – מחויב בחוק. זה בדיוק מה שנקרא "גיוס בכפייה".
יתרה מכך: מי שמכיר מקרוב את היהדות, יודע שמצוות התורה ותיקוני חז"ל לא נבהלו רעיון הכפייה בו לא במצוות פרטיות ולא במצוות כלליות וחברתיות. המשנה במסכת סוטה כותבת בפירוש שמפקדי הצבא מעמידים שומרים עם חרבות, ומי שמנסה לחזור מן הקרב – רשאים לעצור אותו בכוח. התורה וההלכה מכירות בחובה ציבורית, וגם בסנקציה כלפי מי שבורח ממנה.
זהו האיום הקבוע: כל ביקורת – היא "פגיעה בימין". כל מאבק – הוא "סכנה לשלטון". אבל ממשלה אינה מטרה, אלא אמצעי. היא נבחנת לפי הערכים שהיא מקדמת והמדיניות שהיא מחוקקת
אותו עיקרון מופיע גם במצוות אחרות: "כּוֹפִין עַל הַצְּדָקָה", "כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם". האדם לא תמיד עושה מרצונו את הדבר הנכון, ולעיתים החברה צריכה "לדחוף" אותו לשם. פעמים רבות מתחילים בכפייה – ומסיימים ברצון, בהזדהות ובאהבה.
ובהקשר החרדי, אין ספק שרבים בציבור זה מאמינים בצדקת הדרך, מתפללים לניצחון ומתאפיינים במסירות ובאחריות. ברגע שייווצרו מסגרות נורמליות, מותאמות וראויות, אין שום סיבה שלא יהיו מהם חיילים מעולים, גם אם ההתחלה תבוא מכוח חוק ולא רק מרצון אישי.
הטעות השנייה: "הגיוס יחריב את עולם התורה"
כאן כבר לא מדובר רק בטעות, אלא לעיתים גם בהפחדה. מי שמדבר על "פגיעה אנושה בעולם התורה" יוצר תחושה שכל בחור ישיבה ייגרר בכוח מהסטנדר – ושבית המדרש יתרוקן. אבל זו פשוט איננה התמונה.
תמיד יהיו רבבות לומדי תורה לפני גיל הגיוס ולאחריו. באופן טבעי יהיה מי שיקבל פטור מסיבות רפואיות, יש מי שמשרת וממשיך אחר כך ללמוד, ויש מי שמתמסר כל חייו לבית המדרש. ניתן לעגן בחוק פטור מוגבל לעילויים אמיתיים, ושירות מקוצר למי שלומד לימוד משמעותי.
הטענה שכל ניסיון להסדיר שירות חובה – פירושו "פגיעה בעולם התורה" – פשוט לא נכונה.מ עולם תורה חזק אינו נשען על פטור גורף לכל מי שלבש חליפה וכובע, אלא על עילויים ולומדים אמיתיים, שמעמדם יישמר גם בחוק מאוזן וצודק.
הטעות השלישית: "המתנגדים הם 'אידיוטים שימושיים' ו'שונאי חרדים"
במקום להתמודד עם הטיעונים, חלק מתומכי החוק מעדיפים לתקוף את המתנגדים. הם מכנים אותם "אידיוטים שימושיים", "שונאי חרדים", או כאלה שמסייעים לשמאל להפיל את הימין. כך הופך דיון ענייני בשאלת חלוקת הנטל והביטחון – למשפט שדה של כוונות.
אבל מי שמתנגד לחוק ביסמוט אינו "שונא חרדים", אלא מי שחושב שחוק שמנציח אי־שוויון, מחליש את הצבא ומבדיל בין דם לדם – איננו חוק טוב, גם אם הוא נוח פוליטית. אפשר לאהוב את הציבור החרדי, להעריך את עוצמת התורה, ובו בזמן לדרוש שהנטל הביטחוני יהיה גם עליהם.
הטעות הרביעית: "מי שנאבק בחוק – מפיל את הממשלה"
זהו האיום הקבוע: כל ביקורת – היא "פגיעה בימין". כל מאבק – הוא "סכנה לשלטון". אבל ממשלה אינה מטרה, אלא אמצעי. היא נבחנת לפי הערכים שהיא מקדמת והמדיניות שהיא מחוקקת.
גם בימין היו בעבר איומים בפרישה בשל נושאים מדיניים או ביטחוניים. פתאום, כשמדובר בהסדרת הגיוס, כל ביקורת הופכת לחבלה.
חגי לוברצילום: ג'ואי כהןמי שרואה לנגד עיניו את ביטחון המדינה, את מצבת כוח האדם בצבא, את העומס האדיר על המשרתים, ואת החובה ההלכתית והערכית להשתתף במלחמת מצווה – רשאי ואף חייב להיאבק בחוק שהוא רואה בו עיוות. גם אם זה לא נוח פוליטית, וגם אם מישהו יעשה שימוש בטיעונים שלו לצרכיו.
המאבק כנגד חוק ביסמוט איננו מאבק נגד חרדים ולא נגד תורה. הוא ניסיון אמיתי לתקןן עוול של שנים, למנוע פיקוח נפש, ואפלייה ולאפשר לצבא לנצח. יחד נחוקק חוק אפקטיבי ומאוזן לגיוס אמיתי.
חגי לובר הוא אב שכול ומייסד תאטרון אספקלריא 🤍
