בלב מתחם בית הסוהר איילון, מאחורי חומות גבוהות ושערי ברזל כבדים, נמצא אחד מבתי החולים הייחודיים והחבויים ביותר בישראל – בית החולים של שירות בתי הסוהר. הכניסה אליו נראית כמו לכל אגף כליאה שמור: דלתות ברזל כבדות, סורגים עבים ולוחמי כליאה שפרוסים לאורכו. אבל ברגע שהדלת נסגרת מאחוריך, נחשפת מציאות שונה לחלוטין. חללים גדולים מלאים במיטות חולים מסודרות בשורה, מכשירים רפואיים מצפצפים ברקע, ועגלות עם ציוד רפואי מפוזרות בין המסדרונות.
98 חולים ופצועים מאושפזים כאן, ולמרות רעש המוניטורים השגרתי - זהו לא בית חולים רגיל. מכאן לא משתחררים הביתה. בקומה העליונה נמצאים מחבלים מסוכנים, בהם גם אנשי הנוחבה שביצעו את מעשי הטבח בדרום. בקומה שמתחת נמצאת המחלקה הסיעודית, שבה מאושפזים אסירים פליליים שנמצאים במצב הרפואי הקשה ביותר - כאלה שלא ניתן היה לטפל בהם במרפאות הרגילות של בתי הסוהר שבהם הם מרצים מאסר.
"לחוק השחרור הרפואי יש מגבלות נוקשות, והוא מחייב הוכחה שהאסיר נמצא ברגעיו האחרונים", מסביר מנהל בית החולים, סגן-גונדר ד"ר דמיטרי קלוצקי, מדוע לא משחררים את האסירים הסיעודיים במקום להקים עבורם בית חולים מיוחד. "יש לי כאן חולה סרטן במצב קשה, אבל מכיוון שהוא יכול לשרוד חצי שנה - אני לא יכול לשחרר אותו. לפעמים גם האסירים עצמם לא רוצים להשתחרר, כי אין להם מעטפת משפחתית שיכולה לקלוט אותם".
לטפל במחבל נוחבה
בחודשים האחרונים הורה נציב שב"ס, קובי יעקובי, לפעול למיצוב בית החולים בכלא כמוביל ומתקדם - בין השאר כדי לצמצם עד כמה שניתן את יציאת המחבלים אל מחוץ לכותלי חומות בית הכלא. "אנחנו יוזמים כמה תוכניות חדשות, במקום לשלוח אסירים ביטחוניים לטיפולים חיצוניים - בית הכלא מתפתח כדי לתת להם מענה בפנים", אומר ד"ר קלוצקי. "הקמנו פה מערך רפואי שלם, כולל מתן מנות דם, כדי למנוע יציאת מחבלים החוצה. בסיוע של בית חולים מרכזי, אנחנו מקבלים את מנות הדם למתקן שלנו".
לדברי ד"ר קלוצקי, "יש גם לא מעט אסירים ביטחוניים שצריכים לעבור ניתוחים אורתופדיים. על פי ההחלטה הם מנותחים בבתי חולים ציבוריים, אבל לאחר התאוששות קצרה הם יחזרו למחלקת האשפוז שלנו ולא יישארו מחוץ לבית הכלא. אנחנו עושים הכול כדי לשמור על ביטחון הציבור ועדיין להישאר בני אדם".
המשפט האחרון מלמד על הסיטואציה המורכבת שבה נמצאים אנשי הצוות כאן מאז 7 באוקטובר 2023. "האחיות טיפלו במחבלים שביצעו את מעשי הטבח בדרום, והיו שיחות עם פסיכולוגים כדי לעבד את זה - כי זה שובר אותך מבפנים", אומר ד"ר קלוצקי. "ועדיין, אנחנו רופאים, ולמרות כל הקושי - אנחנו מצילים חיים".
מנהל בית החולים, שהצטרף לשב"ס לפני 21 שנים ומגדיר את המקום "בית", מודע להלך הרוח הציבורי: "כששואלים אותי איך אפשר להציל חיים של מחבל נוחבה, אני עונה שאנחנו לא שופטים ולא מוציאים לפועל עונשים – אנחנו רופאים. גם אם לפעמים זה קשה לעכל, החובה הרפואית עומדת מעל הכול. התפקיד שלי הוא להציל חיים, בלי קשר למי שוכב על המיטה שלי". במערכת הביטחון אומרים שלהצלת החיים הזו יש גם ערך ביטחוני: כאשר מחבל חי ומתפקד, ניתן לחקור אותו ולדלות ממנו מידע מודיעיני יקר-ערך, כמו למשל על מיקומם של חטופים, או על תוכניות של ארגוני הטרור ומחבלים אחרים.
יוליה היא אחת האחיות במחלקה הביטחונית שמתמודדת עם האתגרים שבטיפול במחבלים. היא אם לשני חיילים. הבן שירת בדרום, ובסיסו נחרב ב-7 באוקטובר. בתה משרתת בצפון. בעלה, שוטר מז"פ, היה צריך לזהות את גופות חבריו, שנהרגו בקרבות ב-7 באוקטובר. ובכל זאת, רבים מהמטופלים שלה בשנה וחצי האחרונות לקחו חלק במעשי הזועוות ב-7/10, ואחרים לקחו חלק בפיגועים קשים אחרים. "זה אף פעם לא היה פשוט לטפל בהם - אבל מאז שהתחילה המלחמה זה קשה שבעתיים", היא מודה.
לדבריה, "בימים הראשונים למלחמה היו לנו הרבה שאלות מוסריות – איך לטפל? האם נכון לטפל? בכינו, כאבנו, אבל בסוף אמרנו לעצמנו שזו המשימה שהמערכת הטילה עלינו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו משרתים בארגון היררכי, ונותנים את העבודה שלנו כמו שנתנו לפני כן. החובה למקצוע שלי ניצחה".
בין היתר, יוליה וצוותה מטפלים במחבלי נוחבה שחלקם סובלים מפגיעות אורטופדיות קשות, ומשברים שמקובעים בברזלים. הם זקוקי לעזרה סיעודית מלאה - החל מהחלפת תחבושות, טיפול בצרכים בסיסיים ולקיחת מדדים. "אני יודעת שביד שממנה אני מנטרת את לחץ הדם ובודקת את הדופק – בוצעו מעשי זוועה", היא אומרת.
יוליה מספרת כי "אחד ממחבלי הנוחבה הראשונים שהגיעו לבית החולים שלנו היה מרותק למיטה, ולא היה מסוגל להרים את הראש. הייתי צריכה להחזיק לו את כוס המים כדי שיבלע כדור ולעזור לו ללגום – וזה הרג אותי. לתת חמלה למישהו כזה, שאני יודעת מה הוא עשה, זה היה בלתי נתפס. הוא אנס ורוצח – ובכל זאת טיפלנו בו. זה רגע שאני לא יוצאת ממנו עד היום. אני זוכרת איך יצאתי מהחדר אחרי הטיפול ולא הפסקתי לבכות".
מאז שנודע ליוליה על גורלם הסופי של שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר, שנרצחו בשבי, המועקה גדולה עוד יותר עבורה. "אחרי כל התקוות שלנו שאולי המשפחה תצא בחיים – משהו בי נשבר", היא מסבירה. "אני נכנסת לאגף, וזה קשה לי עוד יותר. אם הייתה מטרה – איפה היא עכשיו? שאלות שאף אחד לא יכול לענות עליהן".
"זה המאסר האחרון שלי"
בקומה התחתונה של בית החולים בבית הסוהר איילון נמצאת, כאמור, המחלקה הפלילית שלו. כאן, בין המיטות, לא מסתובבים רק אנשי צוות רפואי - אלא גם אסירים פליליים אחרים, כולל כאלה שמרצים עונשי מאסר ממושכים ובוחרים להעביר את זמנם בטיפול צמוד באסירים סיעודיים. בין השאר, הם מסייעים להם, מאכילים אותם ורוחצים אותם. הם מכונים "אסירים תומכים", ומבט עליהם מזכיר שכלא הוא לא רק אמצעי ענישה - אלא יש לו תפקיד נוסף, משקם, כדי שהאסירים שישתחררו ממנו לא ישובו אליו לאחר מכן.
ד"ר קלוצקי אומר כי "קשה למצוא כאלה שיסכימו לקחת את התפקיד הזה, אבל יש אסירים שמרגישים שזה נותן להם משמעות. הם הרי לא באים בשביל הכסף".
י', אסיר פלילי ממזרח ירושלים שמרצה ארבע שנות מאסר וחצי על סחר בנשק, הוא אחד "האסירים התומכים". זהו עונש המאסר השלישי שלו כבר, אלא שכעת הוא טוען שהתפקיד שקיבל שינה אותו. "בחוץ הייתי מציק לאנשים, אבל פה משהו קרה לי", הוא מספר לד"ר קלוצקי. "ישבתי עם עצמי לבד בלילות, חשבתי על מה שעברתי כאן, והבנתי - במקום להזיק, למה לא לעזור?".
"צריך כוח נפשי עצום בשביל להחליף חיתול או בכלל לטפל במישהו חסר ישע", הוא אומר לרופא. "אבל אז אני קולט שלא רק שאני עושה את זה, אני אפילו מבסוט מזה".
ד"ר קלוצקי ממשיך ומקשיב, והאסיר מספר: "יש לי ארבעה ילדים, ובחיים לא החלפתי טיטול לאף אחד מהם. והנה, פה, אני מטפל בעצירים מבוגרים וסיעודיים, ועושה בשבילם הכל מא’ ועד ת’. אחד מהם בן 70, אחר נכה שלא מסוגל לזוז – ואני זה שדואג לו. אמרו לי שאני יכול להיות מטפל גם בחוץ, וזה כבר לא נראה לי רעיון מופרך".
"אולי כשאשתחרר, אחזור ללימודים ואהפוך לאח", הוא אומר. "אני מקווה שזהו, שזה המאסר האחרון שלי. משהו השתנה בי. אפילו המשפחה מופתעת מהדרך שבה אני מדבר. אני מרגיש כאילו מישהו הוציא לי מהראש את מה שהיה שם וזרק לפח. אני ממליץ לעוד אסירים להצטרף למיזם, אבל זה לא לכל אחד. צריך להתמודד עם אחריות כבדה. זה משנה אותך".
פורסם לראשונה: 07:00, 14.03.25
