העתירות להעברת השר בן גביר מתפקידו טרם הוכרעו. ללא קשר להכרעה שתהיה, הדיון שהתקיים בנושא, כמו לא מעט דיונים בעת האחרונה, אמור להדיר שינה מעיני כל אדם שמערכת המשפט חשובה לו – ולא משנה מהי עמדתו הפוליטית, שמאל או ימין.
קריאות נגד יצחק עמית מחוץ לבג"ץ: "נשיא רודן דיקטטור מסוכן"
(צילום: אמיר אטינגר)
הדיון התקיים ללא קהל לאור החשש מהפרעות והקושי בניהול הדיון. והנה, במהלכו התפרצו נציגי ציבור שמשום מה נכחו בדיון לעבר שופטי בית המשפט העליון ואמרו דברים חמורים ומבישים. אמירות שאסור בשום אופן להשלים איתן. מדובר, רבותיי, באלימות מילולית שלעיתים היא לא פחות חמורה מאלימות פיזית, ואין צורך להכביר במילים בנוגע לכך.
האלימות המילולית, הלבנת פני השופטים והקריאות נגד נשיא בית המשפט העליון הן בלתי מתקבלות על הדעת, ואסור לעבור על כך לסדר היום. מופע האימים שהתרחש היום הינו המשך להתפרעויות קודמות בדיונים בבית המשפט העליון, התנהלות שמעולם לא היינו עדים לה עד לתקופה האחרונה. כבר ברור שלא מדובר באירוע נקודתי שניתן להגדיר כחריג או כהתפרצות רגעית של רגשות. מדובר בתופעה מדאיגה, עמוקה ומסוכנת, שמסמנת חציית קו אדום ברור בחברה דמוקרטית. דווקא במקום שאמור לגלם את שלטון החוק, הסדר והכבוד למוסדות המדינה – מתרחשת פגיעה. אין לכך הצדקה, ללא קשר לעמדות פוליטיות, לזהות השופטים או לתוצאות ההליך המשפטי.
אין שום ספק כי ההקצנה בשיח הציבורי בישראל, שמתבטאת לא רק במילים חריפות אלא גם במעשים, פלשה בתקופה האחרונה גם לבית המשפט העליון. נראה שאובדן הבושה ואובדן הכבוד לסמלי מדינה הפכו דבר שכיח. אם בעבר ביקורת על מערכת המשפט הייתה נוקבת אך נותרה בגבולות הלגיטימיים, הרי שכיום היא חוצה את הגבול לכדי דה-לגיטימציה של המוסד כולו. כאשר מסרים כאלה מחלחלים לציבור, הם עלולים להתפרש כהכשר להתנהגות אלימה – גם בתוך אולמות המשפט עצמם.
ההקצנה בשיח הציבורי בישראל, שמתבטאת לא רק במילים חריפות אלא גם במעשים, פלשה בתקופה האחרונה גם לבית המשפט העליון. נראה שאובדן הבושה ואובדן הכבוד לסמלי מדינה הפכו דבר שכיח
בית המשפט העליון הוא הסמל העליון של מערכת החוק בישראל. סמל של כולם, ובדיוק כמו שנשיא המדינה הוא גם סמל של כולם. העובדה שניתן להתנהל באולם בית המשפט העליון בדומה להתנהגות במגרשי הכדורגל, שניתן להפר את הסדר, לצעוק, לאיים או לנהוג באלימות, היא נורה אדומה בוהקת. מחר התבטאויות כאלו מול שופטים, התנהגות כזו, יזלגו לערכאות נמוכות, והמדרון חלקלק מאוד. הציבור רואה ועלול "ללמוד" מנבחרי הציבור. אם לא מצייתים לצווים שיפוטיים, מדוע שאזרח "רגיל" ימלא אחר צו שיפוטי? מדוע שאזרח "רגיל" לא יתקוף מילולית את היושבים בדין? הסכנה היא הידרדרות הדרגתית לנורמה שבה אלימות הופכת לכלי לגיטימי לביטוי מחלוקת.
חשוב להדגיש: זכות המחאה היא יסוד חשוב בדמוקרטיה, אך יש הבדל ברור בין מחאה לבין אלימות מילולית והתנהלות מבזה בתוך אולם בית המשפט. ביקורת על פסיקות, על שופטים ועל המערכת כולה היא חשובה, ולעיתים הכרחית ומקובלת, אך יש לעשות זאת במסגרת החוק ובכבוד. ברגע שהקו הזה נחצה, לא מדובר עוד בדמוקרטיה חיה ותוססת, אלא בכזו שמתחילה להתפורר מבפנים. לא פחות.
בוקי כצמןהתגובה לאירועים כאלה חייבת להיות ברורה וחד-משמעית: אפס סובלנות לאלימות באולמות משפט. על רשויות האכיפה לפעול בנחישות, ועל הנהגת המדינה – מכל קצות הקשת הפוליטית – לגנות באופן שאינו משתמע לשתי פנים. בסופו של דבר, השאלה אינה רק מה קרה באולם בית המשפט העליון, אלא איזה מסר אנו מעבירים כחברה. אם לא נבלום את התופעה כעת, אנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות שבה אלימות גם בבתי משפט הינה תופעה מקובלת, שבסופו של דבר תפורר את המבצר המשפטי. אסור להשלים עם מה שקרה בדיון בעתירות בן גביר.
עו"ד ברוך (בוקי) כצמן עוסק בליטיגציה אזרחית ומסחרית. מכהן במספר תפקידים ציבוריים, משמש כבורר ומגשר, ובעבר כיהן כסגן ראש לשכת עורכי הדין
