כשאנשים שומעים על מחקרים בנושא השמחה, הם מיד חושבים על חופשות אקזוטיות, ארוחות במסעדות יוקרתיות או רגעי פסגה בחיים. אבל האמת? רוב החיים שלנו לא מורכבים מרגעי פסגה. רוב החיים שלנו מורכבים מדברים די משעממים: בישול, נהיגה לעבודה, כביסה, ניקיון. ואם אנחנו רוצים באמת להיות מאושרים יותר, אנחנו צריכים להבין איך למצוא שמחה בדברים האלה.
כאן עולה שאלה מעניינת: למה יש אנשים שיכולים לשבת שעות ולצפות בציפורים? עבור רובנו, ציפור אחת דומה לאחרת. מה הם רואים שאנחנו לא? התשובה היא מומחיות. מי שמכיר את העולם הזה מבחין בפרטים, מזהה דפוסים, שומע הבדלים. מה שנראה לאחרים חדגוני ומשעמם, הופך אצלם לעולם עשיר ומסקרן. וכך כמעט בכל תחום בחיים: ברגע שאנחנו מבינים משהו לעומק, הוא הופך למרתק — ולעיתים גם מהנה.
אני עדיין זוכר את היום שבו למדתי לרכוב על אופניים. בבוקר של אותו יום, לא יכולתי לרכוב. ואז, פתאום, הצלחתי לשמור על שיווי משקל. זה היה מדהים. תחושת הגאווה, תחושת ההישג - זה היה משהו שאי אפשר לשכוח. כילדים, אנחנו מקבלים את התחושה הזאת הרבה. כל יום אנחנו לומדים משהו חדש, כל יום אנחנו משתפרים. אבל כמבוגרים? פחות. ובדיוק בגלל זה, כשאנחנו כן מוצאים משהו חדש ללמוד, משהו שאנחנו יכולים להשתפר בו, זה כל כך מספק.
אבל מה קורה כשכבר השתפרנו? מה קורה כשהדבר שאנחנו טובים בו הופך לשגרה מונוטונית? השאלה הזאת הפכה מרכזית בשבילי כשהתחלתי לתת הרצאות ציבוריות. בהתחלה, זה היה מרגש. אבל אחרי מאה הרצאות על אותו נושא? זה התחיל להיות משעמם. לא ידעתי מה לעשות. התחייבתי לתת את ההרצאות האלה, זה היה חשוב לספר, לאוניברסיטה, לסטודנטים. אבל זה פשוט לא היה כיף יותר.
פגשתי שחקן. סיפרתי לו על הבעיה שלי, והוא אמר משהו שהיה גילוי עבורי. הוא הסביר שהוא עושה את אותה ההצגה כל יום, פעמיים ביום, חודשים רצוף. איך הוא לא משתגע? הוא עובד בשתי רמות בו זמנית
ואז, במקרה, פגשתי שחקן. סיפרתי לו על הבעיה שלי, והוא אמר משהו שהיה גילוי עבורי. הוא הסביר שהוא עושה את אותה ההצגה כל יום, פעמיים ביום, חודשים רצוף. איך הוא לא משתגע? הוא עובד בשתי רמות בו זמנית. ברמה אחת - הוא משחק את מה שכתוב בתסריט. אבל יש רמה שנייה: הוא מנסה שינויים קטנים. הוא עושה הפסקה קצת יותר ארוכה. הוא עומד במקום קצת אחר על הבמה. הוא משנה את הטון של הקול. ואז הוא שם לב - האם זה עבד טוב יותר? האם זה גרם לקהל להגיב אחרת? הוא בעצם הפך את ההצגה למעבדה אישית. הוא ניסה, מדד, למד. כל הצגה הייתה הזדמנות לגלות משהו חדש.
לקחתי את העצה הזו ללב. התחלתי לעשות את זה בהרצאות שלי. לפעמים הייתי מנסה לספר סיפור אחר. לפעמים הייתי מוסיף שקופית, לפעמים מוריד. הייתי עומד במקום אחר על הבמה. והייתי שם לב - איך זה השפיע על הקהל? מה עבד? מה לא עבד? פתאום ההרצאות הפכו מעניינות שוב. לא מפני שהתוכן השתנה באופן דרמטי, אלא מפני שהייתה לי משימה נוספת: ללמוד, לנסות, להשתפר.
בהמשך, החלטתי להעמיק בהבנה שלי על השאלה: איך לקחת משימות יומיומיות ולהוסיף להן עוד הנאה? בשביל להבין את השאלה הזאת, התחלתי לדבר עם אנשים אחרים שעושים פעילויות חזרתיות. דיברתי עם פסנתרן שתרגל שמונה שעות ביום, שישה חודשים, לקונצרט אחד. שאלתי אותו איך הוא לא משתגע. התשובה? אותו דבר. הוא מנסה שינויים קטנים, שם לב, לומד ומשתפר. דיברתי עם רצי מרחקים ארוכים. אחד מהם אמר לי שהוא מתרכז ביחס בין הנשימה לבין הקצב של הרגליים. הוא מנסה לסנכרן ביניהם. הוא שם לב לפרטים. הוא מנסה שינויים קטנים. זה הופך את הריצה למשהו מרתק.
אז מה כל הסיפורים האלה אומרים לנו? שאנחנו יכולים למצוא שמחה בכמעט כל דבר - אם אנחנו מבינים אותו מספיק טוב. מומחיות, משחקיות ושיפור הם הדברים שבסופו מביאים את ההנאה. ועוד דבר חשוב - וזה אולי הכי חשוב - גם כשאנחנו כבר טובים במשהו, אנחנו עדיין יכולים למצוא הנאה על ידי ניסויים. לא צריך לשנות הכל. מספיקים שינויים קטנים. אבל צריך לשים לב לתוצאות.
עכשיו, בואו נדבר על המטלות המעצבנות בחיים. לאכול בריא, להתעמל, ללכת לישון בזמן. כל המטלות האלה, בתפיסה הכללית, הן קשות ומעצבנות, אבל הכרחיות. וזאת תחושה שצריך לעשות אותן תמיד, בלי הפסקה. הבעיה בגישה הזאת היא שהיא פשוט לא מצליחה. ופה מגיעה הנקודה של ההנאה. ואני חושב שאם היינו מבינים יותר לעומק את ההנאה, את המשחקיות, את תפיסת השיפור, ואם היינו מנסים להוסיף למטלות האלה מעט הנאה, הן היו יכולות להיות הרבה יותר טובות.
אז אין לי עדיין פתרון ברור לגבי איך להכניס יותר הנאה למטלות האלה, אבל אני חושב שאם נתחיל להתרכז בפרטים, לשנות קצת דברים, להתנסות, למדוד, להתבונן - יכול להיות שנוכל לקחת את המשימות המעצבנות האלה של החיים ולא רק להתמיד בהן, אלא גם ליהנות מהן.
