אחרי הבחירות, אפשר לסכם את התעמולה. במהלך מערכת הבחירות האחרונה שמענו הרבה מאוד סיבות למה אסור לבחור בצד השני. הימין הזהיר מפני השמאל שמפקיר את הביטחון, והשמאל הזהיר מפני הימין שמחריב את הדמוקרטיה. היו גם בוגדים, פשיסטים, משיחיים, אנרכיסטים ועוד כמה כינויים חביבים. כאילו הבחירה היא בין שני מחנות שאין ביניהם שום דבר משותף. חוץ מהעובדה ששניהם נמצאים בישראל, כמובן.
(צילום: דובר צה"ל )
בעגה המקצועית קוראים לזה קמפיין שלילי. במקום להסביר למה כדאי לבחור בך, מסבירים למה אסור לבחור ביריב. זה לא חדש, אבל הפעם זה נעשה בעזרת בינה מלאכותית, עם סרטונים שבהם המועמד של הצד השני מבצע את הנורא מכל, בעוד המועמד מהצד שלנו מציל את המדינה בחליפה מעופפת. כאילו מדובר בקדימון ל"נוקמים".
אז אחרי שהבחירות מאחורינו, הגיע הזמן להבין על מה אנחנו בעצם רבים.
מימין ומשמאל
באופן מסורתי, החלוקה בין ימין לשמאל מייצגת הבדלים אידיאולוגיים. הימין מזוהה עם שמרנות, לאומיות וחופש כלכלי, והשמאל עם ליברליות, שוויון חברתי ורווחה. בישראל, החלוקה מתבססת בעיקר על היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסוגיות של ביטחון ושטחים.
אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. יש אנשים שתומכים בשוק חופשי ובמדיניות רווחה רחבה. אחרים מאמינים ביד קשה מול אויבים, וגם בהפרדת דת ומדינה. יש מי שמתנגד להתנחלויות אבל תומך במדיניות ביטחונית תקיפה, ומי שתומך במסורת היהודית אבל מתנגד לכפייה דתית.
אז מה הם? ימנים? שמאלנים? מרכז? והכי חשוב, מה זה אומר עליהם?
אין חוק טבע שקובע שמי שתומך בזכויות מיעוטים חייב לתמוך בנסיגה משטחים. אלה שאלות שונות, עם שיקולים שונים, שלא חייבים להוביל לאותה תשובה. ובכל זאת, אנחנו מתעקשים לסדר את כולן על ציר אחד. כי בפוליטיקה, כמו בחיים, קל יותר לבחור תווית מאשר לקרוא את האותיות הקטנות.
בפסיכולוגיה חברתית מכירים היטב את הנטייה לחלק אנשים לקבוצות. החלוקה הזאת עוזרת לנו לעשות סדר בעולם מורכב. במקום לבחון כל אדם לגופו, אנחנו משתמשים בתוויות ומסיקים מהן על התכונות והאמונות שלו
החלוקה המסורתית כבר לא מתארת את העמדות שלנו מספיק טוב, ועדיין הגבולות בין המחנות נעשים נוקשים יותר. במחקר שניתח את הקיטוב הפוליטי בישראל מ־1992 ועד 2022 נמצא שהפערים בעמדות הפוליטיות לא גדלו באופן משמעותי, למרות התחושה שאנחנו הולכים ומתרחקים מבחינה אידיאולוגית. לעומת זאת, הקיטוב הרגשי בין המחנות גדל מאוד, והגיע לשיא בסוף התקופה שנבדקה.
דהיינו, אנחנו לא חושבים אחרת זה מזה יותר מאשר בעבר. אנחנו פשוט אוהבים זה את זה פחות.
תגיד לי מה אתה, ואגיד לך מי אתה
בפסיכולוגיה חברתית מכירים היטב את הנטייה לחלק אנשים לקבוצות. החלוקה הזאת עוזרת לנו לעשות סדר בעולם מורכב. במקום לבחון כל אדם לגופו, אנחנו משתמשים בתוויות ומסיקים מהן על התכונות והאמונות שלו.
אלא שלחלוקה הזאת יש מחיר. אנחנו נוטים לראות את חברי הקבוצה שלנו כאנשים מורכבים ושונים זה מזה, בעוד שחברי הקבוצה האחרת נראים לנו כולם אותו הדבר. קוראים לזה הומוגניות של קבוצת החוץ. ומרגע שחילקנו את העולם ל״אנחנו״ ו״הם״, אנחנו מפרשים כל דבר בהתאם.
כשמישהו מהמחנה שלנו אומר שטות, זו טעות או פליטת-פה. כשמישהו מהמחנה השני אומר את אותה שטות, זו הוכחה ניצחת לריקבון המוסרי שלו. כאשר מי שאנחנו בוחרים בו משנה את דעתו, הוא מגלה גמישות מחשבתית. כשהיריב עושה בדיוק את אותו הדבר, הוא נוכל חסר עמוד שדרה. ואם העובדות לא מתאימות לסיפור שלנו, תמיד אפשר למצוא סיפור אחר.
וככל שהזהות הפוליטית הופכת להיות חלק מרכזי יותר מהזהות האישית שלנו, כך קשה לנו יותר לבחון את המציאות באופן ענייני. במקום לשאול אם הטענה נכונה, שואלים מי אמר אותה. ובמקום להתווכח כדי להבין, מתווכחים להוכיח את צדקתנו. בניסוי מפורסם, דמוקרטים תמכו בתוכנית רווחה קשוחה ורפובליקנים בתוכנית נדיבה, ברגע שנאמר להם שהמפלגה שלהם תומכת בה. וכולם היו בטוחים שהחליטו על סמך התוכן.
והאבסורד הוא, שככל שאנחנו נאחזים יותר בזהות הפוליטית שלנו, כך אנחנו עלולים להתרחק מהערכים ומהעמדות שבגללם אימצנו אותה מלכתחילה.
על מה כל המהומה?
שלא תהיה טעות. יש הבדלים בין ימין לשמאל. היחס לסכסוך, הקשר בין דת לחברה ועוד. וכולם נושאים שראוי להתווכח עליהם. אפילו בלהט. אבל לא כל ימני מסכים עם כל עמדות הימין, ולא כל שמאלני מסכים עם כל עמדות השמאל. ובניגוד לדעה הרווחת, לא כל מחלוקת פוליטית היא מחלוקת מוסרית, ולא כל מי שחושב אחרת מאיתנו הוא בהכרח פחות מוסרי.
אבל במקום להתווכח על השאלות החשובות, קל יותר לריב על סמלים וסיסמאות. במקום לשאול איזו מדיניות תשפר את ביטחוננו, מתווכחים מי בוגד ומי פטריוט. במקום לשמור על דמוקרטיה מתפקדת, רבים מי יותר דמוקרטי. ובמקום לשאול איך משפרים את החיים כאן, מתעסקים בעיקר בפתרון החידה, "למה הממשלה לא אחראית לבעיות במדינה?"
והפוליטיקאים לא המציאו את הנטייה הזאת. הם רק למדו לנצל אותה. כשאנשים מצביעים בעיקר מתוך פחד מהמחנה האחר, לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לשכנע אותם שהמדיניות שלך טובה. מספיק לשכנע אותם שהאלטרנטיבה נוראית.
זו אולי הבעיה הגדולה ביותר עם מערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה. סיכום של יותר ממאה מחקרים מצא שתעמולה שלילית נחרתת יותר בזיכרון, אבל לא מביאה יותר קולות מתעמולה חיובית. מה שהיא כן עושה זה לשחוק את האמון בממשל ואת התחושה שלקול שלנו יש משמעות. ומחקר שבדק מערכות בחירות ב-16 מדינות הראה שככל שמפלגות תוקפות זו את זו, כך גדלה הסלידה בין המצביעים שלהן, במיוחד בקרב מצביעים "נאמנים".
גיא הוכמןצילום: יובל טבולכלומר, נראה שהקמפיין השלילי לא מביא יותר קולות, אבל יש סיבות לחשוש שהוא גורם לנו לאהוב זה את זה עוד פחות.
בסופו של דבר, הבחירות הן רק אמצעי. המטרה היא למנות את הנציגים שיקבעו איך ייראו החיים שלנו. וכשבחירה כזאת חשובה מצטמצמת למאבק בין זהויות, הנאמנות למחנה הופכת להיות חשובה יותר מהדרך שלו. ואז הנציגים כבר לא צריכים לתת דין וחשבון לבוחרים שלהם. הם רק צריכים להימצא ב"צד הנכון". אבל אם כל כישלון של הצד שלנו עדיף על ניצחון של הצד השני, אנחנו מוותרים על הזכות שלנו לדרוש מהנציגים שלנו לעשות את עבודתם.
עכשיו, כשהקלפיות נסגרו, הגיע הזמן לפתוח מחדש את הדיון. לא כדי שכולנו נסכים. להפך. כדי שסוף סוף נוכל להתווכח על הדברים החשובים באמת.
ימין ושמאל תמיד יהיו. אבל אם נמשיך לזרוק חול זה בעיני זה, אף מחנה לא יראה מה אנחנו מפסידים בדרך.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
