מתחילת הלחימה אנחנו עסוקים במספרים. סופרים את ימי הלחימה ואת הימים בשבי, מונים את החטופים החיים ואת החטופים החללים ואת חיילי צה"ל ששילמו בחייהם. אנחנו סופרים כי זו הדרך היחידה לתת בזמן סימנים, להזכיר לעצמנו שבכל רגע המלחמה עודנה כאן. לקבל איזשהו הקשר ופרספקטיבה. אנו מונים את מתינו, וכל אובדן הוא תהום שנפערת בלב של משפחה וקהילה. חיים שלמים הופכים לסטיקר וחלקה צבאית.
השבוע נטמן בבית העלמין בצור שלום החלל ה-900 במערכה – אריאל לובלינר – והפך לסמל. ככל שהמספרים גדלים, קשה יותר לאחוז בסיפורים. לזכור שמות ופנים. שבנו אל הרשימות, אל הודעות ה"הותר לפרסום", וניסינו לאתר את מי שפתחו את הספירה של עוד מאה. ועוד אחת. ועוד אחת.
אין דרך לדעת באמת את סדר הנופלים המדויק. עוצמתה של המתקפה והכאוס האדיר ששרר ביום 7.10 עצמו ככל הנראה יותירו את החלל הראשון אלמוני, אבל ה"הותר לפרסום" הרשמי הראשון זכור וידוע. גם בהמשך, היו ימים רבים שבהם נפלו חיילים רבים. התבססנו על הפרסומים השונים בתקשורת לאורך ימי הלחימה ועל רשימת החללים הרשמית של צה"ל.
לפניכם עשרה סיפורים של עשרה חיילים אקראיים שמייצגים 900 חללים. מהצפון והדרום, דתיים וחילונים, גברים ונשים, חיילי מילואים וסדיר. בקורות חייהם מספרים הנופלים על השיר המטורף של הארץ. ארץ קטנטנה שדורשת כל כך הרבה מיושביה. שיש בה עושר ויופי, אומץ לב ורעות עמוקה ומסירות אין קץ.
אך פסיפס האובדן הוא גם נורת אזהרה בימים שבהם הצבא נערך לכיבוש עזה על רקע חילוקי דעות קשים עם הדרג המדיני, ובאלפי בתים הנשימה שוב נעתקת – הנופלים והחלל הנורא שהותירו מבטאים לא רק את המחיר הכבד מנשוא של המערכה אלא גם את האחריות האדירה הנדרשת בניהולה.
החלל ה-1: אל"ם יהונתן אהרן שטינברג
7.10.23
לקיבוץ שומריה הגיעו שלושה קצינים כבר ביום שמחת תורה עצמו, דפקו על הדלת ובישרו למשפחת שטינברג שאביהם, מפקד חטיבת הנח"ל, נהרג בקרב.
כמה שעות קודם לכן יוני קיבל דיווחים על חדירות מחבלים וירי רקטות, ארז תיק ונפרד מיסכה, רעייתו. היא עוד הספיקה לדחוף לו לדרך קופסת עוגיות מעשה ידיה, והעבירה את השעות הבאות בניסיון לשמח את ששת הילדים. יוני יצא לעוטף כדי לחבור לחייליו בקרבות אבל לא הספיק להגיע. הוא נתקל במארב מחבלים על הכביש בצומת מגן, נלחם בהם לבדו, ואיבד את חייו.
הוא נולד בירושלים וגדל בגבעת זאב. המשיך ללימודים בישיבת מעלה אליהו בתל-אביב ואז לקריירה צבאית מפוארת שבה הצטיין. חבריו ופקודיו מתארים אדם שקט, עדין ונחוש שזכה להערכה בכל מקום שאליו הגיע.
אחותו, אילת, ספדה לו: "תמיד היית הילד הכי מסודר בבית, הכל אצלך היה מסודר לפי גובה וצבע. היית לנו סמל ליציבות וביטחון. כבר בגיל עשר, באזעקה הראשונה במלחמת המפרץ, מיהרת להעיר את כולנו כדי להיכנס לחדר האטום. ניהלת את האירוע. בגבעת זאב הקטנה כולם הכירו אותך... לימדת אותנו שגם עם חיוך וקריצה אפשר להתבטא. אתה יודע להבחין מה עיקר ומה טפל בחיים".
החלל ה-100: רס"ן עידו ישראל שני
7.10.23
על אף שנולד בגבעתיים, עידו היה מושבניק. הוא גדל בשבילי מושב בצרה בשרון, שאליו הגיע בגיל שלוש, הבן הצעיר של משפחת שני. כנער השקיע את כל כולו בתנועת הנוער של האיחוד החקלאי, ולפני גיוסו לצה"ל התנדב לשנת שירות.
עידו היה ילד כריזמטי ואחראי אבל גם שטותניק שאוהב לרקוד ולטייל. בשבת הארורה ההיא, כבר כסגן מפקד סיירת הנח"ל, נשאר כקצין האחראי על גזרת כרם שלום. ב-6:00 בבוקר עוד הספיק לשבת עם שאר המפקדים לקפה וסקירת בוקר, 43 דקות לאחר מכן עלה בקשר והכריז בפשטות: "מלחמה, חוזר שנית, אנחנו במלחמה, כל אחד הגנה בגזרתו, להרוג מחבלים, בהצלחה".
עידו נהרג בקרב על קיבוץ סופה. הוא נפצע בראשו, פונה ליישוב אבשלום ונפטר מפצעיו, בן 29 בלבד. רעייתו, מעיין, ספדה לו: "הלכת מאיתנו כשאתה עושה עד אחרון הרגעים את מה שנועדת לעשות, את מה שהכי האמנת בו... האיש הטוב בעולם עזב אותנו. אני מתפללת שלא בסבל, אני מתפללת שלא לבד, אני מתפללת שידעת כמה אתה עטוף ואהוב עד הנשימה האחרונה".
באתר לזכרו, בין התמונות המשפחתיות והסיפורים הרבים, טמון גם שיר של המשוררת דליה רביקוביץ שנחתם במילים הצורבות: "לעידו הקטן / יש אמא מבולבלת / אבל היא מנסה מאוד / ומשתדלת / להיות קצת פחות מבולבלת".
החלל ה-200: סמ"ר נועה פרייס
7.10.23
ארבע פעמים נסע ארז, אבא של נועה, לבסיס בנחל עוז, בתקווה להציל את בתו. להבין מה קרה לה. ההודעה האחרונה שהוריה קיבלו ממנה הייתה "אני אוהבת אתכם", עם תחילת המתקפה.
נועה שירתה כבקרית איסוף יבשתי בגדוד 414 שבמערך הגנת הגבולות. בסיום הקורס קיבלה בגאווה את הכומתה של המפקדת שלה עם הקדשה שהפכה למזוהה איתה: "האור שבליבך ינצח כל מכשול בדרך אל המטרה". היא שובצה כתצפיתנית במוצב נחל עוז. התמקצעה והכירה את הגזרה באופן מושלם.
נועה גדלה ביישוב הקהילתי מבועים שבנגב הצפוני, מול השדות והעצים שאביה נטע. חברותיה מספרות על צעירה שמחה, כובשת ורגישה במיוחד לעוול ולאי-צדק, שהצטיינה בריקודים סלוניים והשקיעה בלימודים. כתב היד היפה שלה הפך לגופן במסגרת מיזם ההנצחה אות.חיים.
אמה, סיגל, ספדה לה: "גרמת לי להרגיש גאווה, הוקרה ואהבה אין-סופית. שלמדתי ממך ואיתך איך יחסי אמא-בת יכולים להיות קרובים, אותנטיים, ישירים וגם סוערים לפעמים, אבל תמיד אוהבים".
חמישה ימים לפני מתקפת חמאס רקדה נועה בהופעה של הלהקה שאהבה, מופע הארנבות של ד"ר קספר. המוטו שלה, שאותו גם כתבה על קיר הבסיס, נלקח מהשיר שלהם: "הכל יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח".
החלל ה-300: סמ"ר שיראל חיים פור
7.10.23
שלושה שבועות הייתה כלואה משפחתה של שיראל באי-ודאות. רק אחרי 21 יום קיבלו את הבשורה המרה: שיראל נהרגה בחמ"ל של נחל עוז. אף שלא הייתה במשמרת, מרגע שהבינה את גודל האירוע היא זינקה מהמיגונית לחמ"ל בשביל להזעיק כוחות ולהתריע מפני מתקפה. בתושייתה היא הצילה חיים של מאות חיילים ואזרחים.
שיראל גדלה בראשון-לציון, בת צעירה לצמרת ואליעזר, שנולדה לאחר שלושה בנים שאליהם הייתה קשורה מאוד. היא אהבה לטייל בארץ ובעולם, ללמוד שפות, ובבית הספר הרחיבה את לימודי הערבית שלה. חבריה מספרים שהיה לה צחוק מידבק ולב טוב.
היא נחשבה לסמב"צית מעולה, בבסיס כינו אותה "המלכה של נחל עוז". בזכות תפקודה יוצא הדופן, זכתה לאות הצטיינות ממפקד החטיבה. מתוך צניעות התכוונה לוותר על התעודה, ואביה תיאר כי כשעלתה על הבמה עשתה זאת "בראש כפוף, בחיוך, בביישנות ובאצילות".
"ביום השחור הזה את בחרת להילחם ולבצע את התפקיד שלך במקום להתחבא", ספד לה אחיה, ברק. "בחרת לעזור, ובזכותך העולם הרוויח הרבה נשמות תמימות אבל איבד נשמה טהורה שאין כמותה". בהלווייתה שר לה סבה, רחמים, שירי קינה, אהבה ופרידה ממסורת יהדות אספהאן.
החלל ה-400: רס"ם (במיל') עדי שני
6.12.23
לילד עדי היה זיק מזיק בעיניים. הוא אהב לעשות שטויות ותעלולים ומרד במוסכמות. בזכות אותן עיניים צחקניות אי-אפשר היה שלא לסלוח לו.
עדי היה מכור לספורט. אוהד מושבע של מכבי תל-אביב וספורטאי שרץ באופן מקצועי. את אשתו, ליאור, הכיר בצבא והם הקימו בית בצור יצחק יחד עם שלוש בנותיהם. מכריו מתארים אדם אהוב וחברותי בצורה יוצאת דופן.
ב-7 באוקטובר עדי היה בטיול עם משפחתו בצפון והוקפץ למילואים כלוחם פלס"ר באגד הלוגיסטי 6036. גם שם, בשטח, היה למקור בלתי נדלה להומור ואנרגיה טובה. לאורך הלחימה יצא רק פעמים ספורות הביתה.
"את סיפורי הילדות שלנו כולם כבר מכירים בעל פה", ספדה לו אחותו תמר. "אהבת לשגע אותי, אבל דילי, מי חשב שהפעם תלך כל כך רחוק עם השטויות שלך? נראה לי שהפעם קצת הגזמת וזה כבר לא מצחיק... כשסיפרו לנו מה קרה, זה ממש לא הפתיע אותי שזינקת ראשון. אתה נותן את נשמתך ואת הלב שלך לפני שמישהו בכלל מבקש. כי כזה אתה".
לפני שעדי הוקפץ שוב ללחימה, באמצע חופשה קצרה בבית, אשתו ביקשה ממנו שיקליט לה הודעה כדי שתוכל לשמוע את קולו כשייעדר. ההודעה האחרונה של עדי הייתה: "מאמי, אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד, אבל אני אוהב אותך, הנה לך משהו שיהיה לך בריפיט".
החלל ה-500: סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי
6.1.24
בערב ראש השנה לפני שנתיים נולדה לרועי ונטע תינוקת קטנה שהאירה את חייהם – אורי. שלושה חודשים לאחר מכן נהרג אביה בקרב בצפון הרצועה.
רועי עתיד היה להיכנס לתפקיד מפקד גדוד 50 ולא היה אמור להיות בעזה. אביו של אשתו, פולי מרדכי, שאל אותו למה נכנס לקרבות. רועי השיב לו: "אתה היית עושה בדיוק כמוני". בין האלוף לחתנו היה קשר חם, ורועי הוסיף למשפחתו את השם מרדכי כדי לבטא את הקרבה והאהבה.
רועי נולד וגדל בצפת, למד בישיבה לצעירים בירושלים והקים את ביתו עם נטע בתל-אביב. ב-2008 ניצל מהפיגוע בישיבת מרכז הרב, שבו נרצחו שמונה תלמידים, אירוע ששינה את חייו. כבר אז, כנער, הזעיק את השומר וביקש ממנו את נשקו בשביל להצטרף לקרב ולהציל חיים. לאורך כל השנים זכר והזכיר את חבריו למחזור ששילמו בחייהם.
כשהתמודד בתחרות ישראמן של איש הברזל, כתב: "כשהחלטתי להיכנס לאתגר הזה ידעתי מה המוטו שלי ומי הולך ללוות אותי בכל רגע... כל שנותר הוא להקדיש את ניצחון הרוח על החומר לאלה שנתנו הכל, לזכור אותם ולהמשיך לנוע קדימה, לחיות, לחלום ולשאוף, לאורם. לזכרם של חבריי שנרצחו בקידוש השם, צעירים בגופם אך רוחם היא נצחית".
החלל ה-600: סמ"ר נדב כהן
31.3.24
חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה יצא נדב לראשונה מעזה ופגש את אמו מיכל ואת שאר בני המשפחה בעיר הבה"דים. המפגש המרגש תועד בסרטון קצר, שבו רואים את אמו רצה אל האוטובוס, נכנסת לתוכו בחיפוש אחר בנה ואז מזנקת על נדב הנבוך שמרים אותה באהבה אין קץ.
"הוא עשה שמירה באותו יום ונתן לכולנו לחכות לו מעל חצי שעה, אבל בסוף הגיע כהרגלו עם חיוך ענק וממכר", סיפרו במשפחה. אמו, שדאגה לו מאוד, התנדבה לבשל ולסייע לחיילים וחיילות בכל הגזרות, בניסיון להקל מעט על החרדה לגורל בנה.
נדב נולד וגדל בחיפה. הוא התנדב במכינת בארי ובחר להתגייס לחטיבה 7 של השריון כמו סבו. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה קיבל את אות מצטיין המג"ד.
מנהלת בית הספר סיפרה עליו: "נדב היה ילד רגיש ואהוב. היה במשלחות בבוסטון, גרמניה וחקר חלל במוסקבה. התנדב ברצון ובשמחה, הנחה טקסים וחייך לעולם".
גיורא סמולנסקי, מחנך הכיתה של נדב, נפרד מתלמידו: "נדב שלנו. איזה אדם הלך מאיתנו. נער הקסם של הכיתה. החיוך הכובש והנתינה האינסופית. תמיד ראשון להתנדב, להגדיל ראש, להוביל תהליכים, לשמש דוגמה אישית".
נדב נפל בקרב בדרום הרצועה והוא בן 20.
החלל ה-700: סמ"ר עמית צדיקוב
24.8.24
את עמית יכולתם למצוא בקלות בקן של הצופים, על מגרש הכדורסל, בחוף הים עם הגלשן, מחליק על סקייטבורד ומקשיב כל הזמן למוזיקה, בעיקר לראפ ישראלי.
הוא נולד בבית דגן כבן רביעי, כשאחיו הגדולים הם שלישייה. בבית כינו אותו "הדובדבן שבקצפת", והוא מצידו השתמש בכל הזדמנות במילה "תענוג", שהפכה למזוהה איתו. שמו שיקף את אישיותו: צעיר חברותי ומצחיק שאהב לקחת את הדברים בקלות.
עמית התגייס לצנחנים והפך לחובש. ב-7.10 הוקפץ עם חבריו לבארי, שם לחם כמה ימים. במהלך הלחימה ברצועה תיפקד בצורה יוצאת דופן, בין היתר בתקרית שבה נורה טיל RPG לעבר דירה שבה שהו מפקדיו. הוא היה בין החיילים הראשונים שהגיעו אל הנפגעים וטיפל בהם במקצועיות ובזריזות. ביציאות הספורות שהיו לו הקפיד לבקר את סבתו, שאליה היה קרוב במיוחד.
עמית נהרג בפיצוץ מטען, והוא בן 20. בת זוגו מגיל 15, מיה, ספדה לו: "אני לא יודעת לחיות כשאתה לא פה לידי, ואני לא יודעת לנשום בלי להרגיש את החזה שלך בלילה כשאתה לידי במיטה. אתה הבן אדם הכי שמח ואופטימי שהכרתי. כל פעם חלמת איך נעבור לגור ביחד, נטייל בעולם ונתחתן בקרוב. אני אוהבת אותך יותר משאת עצמי ועדיין מחכה שתחזור".
החלל ה-800: רס"ל (במיל') רואי ששון
19.11.24
אל הר הרצל הגיע מג"ד על כיסא גלגלים. יממה קודם נפצע קשה בהיתקלות בג'באליה. אבל הוא הגיע להר, נעמד בקושי רב והצדיע לקשר שלו, רואי, שנהרג באותה התקרית. "לעד תהיה חלק מאיתנו", ספד לו סא"ל יואל גליקמן, "אי-אפשר לשכוח את הברק בעיניים שלך. אמש איבדה מדינת ישראל את אחד מטובי בניה".
רואי נולד וגדל במבשרת ציון. ילד מבריק, חד מחשבה ואינטליגנטי. הוא היה מדריך בולט בתנועת הצופים והיה מכור לכדורגל, כשחקן וכאוהד. בצבא פרח כמפקד נערץ ומצטיין, מלא אנרגיה וחיות.
לאחר שחרורו המשיך לשירות מילואים אינטנסיבי בגלל המלחמה, אף שכרטיסי הטיסה של הטיול הגדול כבר חיכו לו. אמו הכינה טבלת ייאוש עד ליציאתו הסופית מהרצועה. טבלה שלא הספיקה למלא.
חבריו מספרים על הפרלמנט הקבוע שהיה לו, והנתינה האין-סופית שלו לכל אחד מהם. כשאחד מהחברים נפצע קשה ונדרש לשיקום ארוך במלחמה, רואי הגיע לישון איתו וסייע לו גם באפטרים הקצרצרים שאליהם יצא.
רואי נפל והוא בן 21.
החלל ה-900: רס"ל (במיל') אריאל לובלינר
29.8.25
ברברה, רעייתו של אריאל לובלינר, ספדה לו בשלוש שפות – בפורטוגזית, בספרדית ובעברית. השפה החדשה והקשה, שפת המקום, היא זו שחיברה ביניהם. הוא עולה חדש מברזיל, היא עולה מספרד, שהגיעו ארצה לבדם והכירו בשיעורי העברית בקיבוץ נען.
ברברה ואריאל הם הפוסטר של הסיפור הציוני. לפני כמה שנים זכו במחיר למשתכן והעתיקו את חייהם לקריית-ביאליק, שם נולד בנם ליאור. מפרוץ המלחמה יצא אריאל לארבעה סבבי מילואים ארוכים בזמן שרעייתו בהיריון ומטופלת בתינוק קטנטן. ב-1 בספטמבר, במקום להגיע למעון החדש על הידיים של אבא, זחל ליאור על הדשא בבית העלמין.
אריאל, אדם עם קצב ברזילאי, תמיד שמח, עם חיוך מאיר ורוח התנדבות. אהב לנגן בגיטרה, לשחק פינג-פונג ולהכין לחבריו את הקפה הכי טעים בפק"ל. יממה לפני שחרורו נפגע מפליטת כדור של הכוח שאמור היה לאבטח את הצוות שלו במשימה שאליה יצאו.
מעל קברו רעייתו הזכירה כמה סוגיית הגיוס הייתה חשובה לאריאל, וקראה לגיוס לכולם. היא ספדה לו: "תודה שחלקת איתי 11 שנים מהחיים שלך. תודה שחיית את החיים בדרך שלך, עם החברים שלך, המשפחה, הלימודים, העבודה, ההתנדבויות והצבא – את זה אלמד את ליאור כשיגדל... אהובי, תגיד לי, איך אחיה בלעדיך? אלוהים החליט שזה הרגע שלך לנוח. נבוא לכאן כל יום, נעביר את הזמן כאן ביחד כולנו".
פורסם לראשונה: 16:48, 05.09.25
