אי אפשר להתכחיש לרעיון שקו ישר עובר בין עוגת חבל התלייה, שקיבל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מאשתו לרגל יום הולדתו, לבין האלימות הגואה בקרב בני הנוער. אפשר להגיד שתמיד היו פה מקרים של אלימות בקרב צעירים. זה נכון, אבל הפעם זו תופעה שהשלטון מעודד ואינו עושה דבר כדי למנוע אותה.
האלימות המשתוללת בקרב הצעירים היא לא רק תוצאה של קיצוץ וזלזול בחינוך ובמעמדם ותדמיתם של נשות ואנשי החינוך - הרי חינוך זה אף פעם לא רק מה שקורה בין כתלי בית הספר. חינוך הוא לא תגבור לימודי סייבר ומהפכת ה-AI.
האלימות היא גם לא רק תוצאה של המלחמה האיומה שמשתוללת פה מאז שבעה באוקטובר. שגובה קורבנות בדם ובנפש, שודדת הורים מילדיהם והופכת את החברה הישראלית – המיליטריסטית גם כך – לכזו שמקדשת ביזה והשפלה, חברה שלא מסוגלת להפריד בין שדה הקרב לשכונת המגורים.
האלימות שאנו רואים בקרב ילדנו היא קודם כל תוצר מובהק של המנהיגות שלנו, של מודל החיקוי שהיא מהווה לנוער.
אנחנו הרי יודעים שבני הנוער מושפעים מאד ממה שהם רואים ושומעים. ואם כל מה שהם רואים זה הנהגה שעוברת בכל יום קו אדום שהיה מחריד אותנו בעבר, אין שום סיבה שהם יצייתו או יזהו קוים אדומים. אין כרגע שום אדם בעמדת הנהגה ציבורית, שמהווה עבורם מודל אחר לחיקוי.
הממשלה הזו קוראת לנוער הגבעות - ששורף ומכה ורוצח - "נוער בסיכון", ומקצה לו תקציבים מתחום הרווחה. שרים מסיתים השכם והערב נגד ערבים, שמאלנים ואומות העולם. ראש הממשלה ושריו מפיצים כרזות שקריות שנעשו ב-AI כאילו היו אמת
הממשלה הזו קוראת לנוער הגבעות - ששורף ומכה ורוצח - "נוער בסיכון", ומקצה לו תקציבים מתחום הרווחה. שרים מסיתים השכם והערב נגד ערבים, שמאלנים ואומות העולם. ראש הממשלה ושריו מפיצים כרזות שקריות שנעשו ב-AI כאילו היו אמת. שרים אחרים מקדמים עונש מוות, מציידים עוד ועוד אנשים בכלי נשק, לא מוקיעים פגיעה וביזה ברכוש של אחרים. אז מה אמורים לחשוב הילדים שלנו?
מרחב בטוח והוגן
אצלנו פוגשים יום יום בני נוער יהודים וערבים מכל רחבי הארץ, כן, גם מיד אחרי שבעה באוקטובר. אנחנו שומעים את הוויכוחים, חווים את הקושי, את אובדן הסמכות ההורית ואנשי ההוראה, ומשתדלים לתת מרחב בטוח והוגן להשמעת הקשיים האלה. אבל זה לא פשוט מול ממשלה שמחככת ידיה בהנאה עם כל משבר אלים או עימות.
אבל, גם עם ממשלה שמעודדת עבריינות, עדיין יש לנו ולמחנה הליברלי אחריות.
כי מעגל האלימות לא נקרא כך סתם. הוא אין סופי אם לא עוקרים אותו מהיסוד. והיסוד של בני אדם בחברה דמוקרטית הוא החינוך. האלימות לא תיפסק, הגזענות לא תיגמר, ולא נדע תקומה פוליטית בלי חינוך. ילדים ונוער שחיים במרחב פרוץ לגמרי, ללא טבואים וללא כל גבולות, שאין להם שום דוגמה לשיח אנושי הוגן והגון בספירה הציבורית, הפוליטית והביתית, ושאינם מקבלים חינוך לדמוקרטיה, לשוויון ונגד אלימות באופן יזום, לא יהפכו פתאום לאזרחים שמבינים שיש חוק. שאסור לרצוח, גם אם אתה רותח מכעס וגם אם אתה שר בממשלה.
לכן, אנחנו חייבים לעסוק גם בחינוך עצמו. לא די ב-AI ולא בסייבר. החינוך יקרה במסגרות הפורמליות שנותנות פתח לארגוני חברה אזרחית ליברליים ובחינוך הבלתי-פורמלי. צריך לתת למורים ומורות, מחנכות ומדריכות כלים לחינוך לשוויון ולדמוקרטיה ונגד אלימות. צריך לגעת בצעירים בשטח באופן סיזיפי ובלתי אמצעי. אין דרכים עוקפות, אין מאקרו במעשה החינוכי עצמו.
מיכל סלעצילום: ג'ינאן חלביצריך להיות בתוך המערכת, לעבוד עם בתי ספר ומחנכים, ליצור סביבה בית ספרית, חינוכית והורית, שמכירה במצב המלחמה והאימה שבו אנו נמצאים אבל נותנת לנוער מקום בטוח, כדי ללמוד ולהכיר את עצמו ואת האחרים, ולהאמין שמציאות אחרת יכולה להתקיים.
בישראל, שמובלת היום על ידי גזענים אנטי דמוקרטים במצב מלחמה מבעית – חינוך לשוויון, לחברה משותפת, לדמוקרטיה ונגד אלימות, הוא כמעט מעשה חתרני. מעטים אנשי החינוך שמעזים לקיים אותו. אבל הוא המעשה האזרחי החשוב ביותר לעתידה של מדינת ישראל.
מיכל סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה - המרכז לחברה משותפת
פורסם לראשונה: 15:07, 04.05.26
