ביום חמישי בשבוע שחלף, כשבועיים (לערך) אחרי פרוץ מלחמת איראן השנייה ומלחמת לבנון הרביעית קיים ראש הממשלה נתניהו מסיבת עיתונאים משודרת ובפיו בשורה לכלל הישראלים: מזלכם פשוטי העם שיש לכם מנהיג כמוני. בעצם, אין עוד כמוני; אני יחיד בדורו. תחת הנהגתי הגאונית הייתה מדינתכם ישראל למעצמה אזורית, עולמית ובתומים מסוימים אפילו מעצמה קוסמית. משיח, משיח, משיח.
אני הייתי הראשון, הזכיר ביבי לצופים ולשומעים, שהעלה כבר ב-1993 את הסכנה להשמדת ישראל על-ידי ממשטר האייטולות באיראן וכעת סוף כל סוף ״אנחנו כותשים שם את הכל״, הכריז. בזכותי, הוסיף, "זו כבר לא אותה איראן, לא אותו מזרח תיכון ולא אותה ישראל" כפי שהיו כנראה לפני היות ביבי מלך ישראל חי וקיים. "אני וטראמפ", סיפר בגאווה ראש הממשלה, "משוחחים כמעט כל יום בטלפון. מדברים חופשי על הבר, גם על עתיד האנושות". לא פחות מזה. ואפילו אם יש אינטימיות גברית והשראה פילוסופית ("האנושות") בשיח ביניהם, כעדות נתניהו, הוא קצת מתבלבל כשמציג את עצמו כשווה מעמד לנשיא טראמפ. הם לא מאותו הכפר.
הנאום הנ"ל של נתניהו העלה בזכרוני נאום אחר, שאמור היה לשמש תמרור אזהרה היסטורי מפני נאומי התנשאות וביטחון עצמי מופרז. בסיומה של מלחמת ששת הימים נכחתי בטקס ניצחון (והספד לנופלים) בו נשא דברים מפקד חטיבת שריון דאז שמואל גונן-גורודיש. "בכל מקום שעברנו השארנו מאחורינו שלדים שרופים", אמר גורודיש לטנקיסטים מזיעים ומכוסי אבק, "טנקים מפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו…הרי כיהודיים נלחמנו. …במלחמה זו הניצחון כולו שלכם, חזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם אחיי גיבורי התהילה". "אחיי גיבורי התהילה" הוא ספר שיצא לאור בימי מלחמת העצמאות, פרי עטו של הווארד פאסט, סופר אמריקאי, קומוניסט יהודי ציוני, על מרד החשמונאים. נאום גורודיש נתפס כביטוי למיליטריזם, שיכרון כוח ויהירות מפקדי צה"ל לאחר ניצחון בששת הימים. גורודיש עצמו נאלץ כעבור תשע שנים לנטוש את מדי צה"ל אחרי שסומן בדעת הקהל כאחד האחראיים העיקריים למחדל מלחמת יום הכיפורים. הוא שקע במרירות ועד מותו באיטליה התמסר לעסקים מפוקפקים באפריקה.
הדיסוננס בין ראש ממשלה מתבכיין על העמדתו לדין באשמת שחיתות אישית לבין מיליוני אזרחים מצטופפים בחרדה במקלטים, ב"אזורים מוגנים", בחניונים ובממ"דים לא יכול היה להיות יותר עמוק. וזועק.
ועדיין, אפילו נאום גורודיש, שהיה לוחם אמיץ, בעל עיטור עוז, מחוויר מול מפגן השחצנות וההיבריס של נתניהו בפתח מסיבת העיתונאים המצוטטת. קצת צניעות? קצת ריסון עצמי? לא אצל ביבי. דבר לא מתאר את אופיו יותר במדויק מכותרת ספרה הידוע של ג׳יין אוסטן: גאווה ודעה קדומה. תמהיל רעיל בימים כתיקונם, קטלני בימים שלא כתיקונם.
בהמשך נשאל כמובן נתניהו בהרחבה על משפטו; כראש ממשלה לעת מלחמה אפשר היה לצפות ממנו שיגלה מינימום של הוגנות, מנהיגות לאומית והזדהות עם החייל והאזרח מן השורה ויסרב להתייחס לנושא. אבל הוא עט על ההזדמנות לחזור ולהתלונן בקול רם מזעם על אי הצדק המשווע שנגרם לו כביכול בעצם קיום המשפט ובניהולו. הדיסוננס בין ראש ממשלה מתבכיין על העמדתו לדין באשמת שחיתות אישית לבין מיליוני אזרחים מצטופפים בחרדה במקלטים, ב"אזורים מוגנים", בחניונים ובממ"דים לא יכול היה להיות יותר עמוק. וזועק.
בביטוי המקורי "חופשי על הבר", בו בחר כאמור נתניהו לתיאור ידידותיו עם הנשיא טראמפ, המילה "חופשי" מתייחסת לא לחופש דיבור או חופש התנהגות אלא לפטור מתשלום, מצב טבעי עבור נתניהו. גם דונלד טראמפ לא מציין בנדיבות, אם כי אינו קמצן. בנסיבות אלו מסקרן לדעת מיהם בעליו של הבר המארח את השניים ״חופשי״.
האמת, התשובה ברורה: אנחנו הבעלים, אנחנו המארחים, אנחנו המשלמים. החשבון מוגש לנו; ה"חופשי על הבר" בא מהכיס שלנו, האזרחים. באמריקה הרחוקה ובישראל הקרובה.
