ההבנות שהתגבשו בין ארצות הברית לאיראן ואמורות להיחתם בטקס חגיגי ביום שישי הקרוב, אינן הסכם היסטורי, ובוודאי לא הסכם גרעין חדש. הן בעיקר ניסיון אמריקאי לעצור מלחמה שטראמפ כבר לא רצה בה. אחרי חודשים של הסלמה, פגיעה במחירי האנרגיה, לחץ פוליטי מבית וחשש מהסתבכות אזורית, הנשיא האמריקאי היה צריך יציאה. עכשיו הוא מציג אותה כניצחון.
מבחינתו, יש לו סיפור למכור לציבור האמריקאי: הוא הפעיל כוח, איראן נבהלה, הורמוז ייפתח, טהרן הבטיחה שלא תפעל להשגת נשק גרעיני ובעיקר, המלחמה תסתיים. אבל מאחורי ההכרזה הגדולה מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה. רוב הסוגיות הקשות לא נפתרו. תוכנית הגרעין לא פורקה. גורל האורניום המועשר עדיין שנוי במחלוקת. הפיקוח אינו ברור. הסנקציות והכספים המוקפאים נמצאים בלב ויכוח בין הצדדים. גם שאלת השלוחים האיראניים, ובראשם חיזבאללה, נדחקה לעמימות מסוכנת.
גם חלון המשא ומתן בן 60 הימים שאמור להיפתח כעת אינו מבטיח פריצת דרך. סביר יותר שהוא יהפוך למנגנון של דחייה ומשיכת זמן. איראן תנסה לשמר את ההקלות שכבר קיבלה, להימנע מוויתורים נוספים ולמסמס את הדרישות האמריקאיות. טראמפ, שכבר הכריז על הצלחה, יתקשה לחזור במהירות למלחמה כוללת שתסכן את ההישג הפוליטי שהוא מבקש להציג. לכן התרחיש הסביר יותר אינו חזרה מהירה ללחימה, אלא ניהול מתמשך של אי הכרעה.
וזו בדיוק הבעיה מבחינת ישראל
המערכה הוכיחה את עוצמתה הצבאית ואת עומק שיתוף הפעולה עם ארצות הברית. צה"ל והצבא האמריקאי פעלו בתיאום מרשים, והפגינו יכולות מבצעיות ומודיעיניות חריגות. אבל השאלה החשובה אינה רק איך נלחמים יחד, אלא איך מסיימים יחד. וכאן נחשף הפער. ישראל יוצאת מהמערכה הזו כשהיא חזקה יותר מבחינה צבאית, אך מוגבלת יותר מבחינה מדינית: היא הוכיחה יכולת לפגוע באיראן ולפעול עם ארצות הברית, אבל גילתה שוושינגטון היא שקובעת מתי עוצרים, מה נחשב ניצחון, ועד כמה ישראל תוכל להמשיך לפעול ביום שאחרי.
ישראל יוצאת מהמערכה הזו כשהיא חזקה יותר מבחינה צבאית, אך מוגבלת יותר מבחינה מדינית: היא הוכיחה יכולת לפגוע באיראן ולפעול עם ארצות הברית, אבל גילתה שוושינגטון היא שקובעת מתי עוצרים
ישראל ביקשה לתרגם את ההישגים הצבאיים לשינוי אסטרטגי: החלשת איראן לאורך זמן, טיפול ממשי בתוכנית הגרעין, מניעת שיקום חזבאללה ושימור חופש פעולה. טראמפ, לעומת זאת, ביקש לסיים את המלחמה, לפתוח את הורמוז, להוריד את הלחץ הכלכלי ולהציג הישג פוליטי. במילים אחרות: ישראל חיפשה הכרעה; טראמפ חיפש תמונת ניצחון.
הפער הזה התפרץ סביב התקיפה הישראלית בדאחייה. מבחינת ישראל, זו הייתה פעולה במסגרת המאבק המתמשך נגד חזבאללה. מבחינת טראמפ, זו הייתה כמעט חבלה במהלך המדיני שלו. לכן גם הטון שלו כלפי נתניהו השתנה באופן חריג. הוא לא הסתפק בביקורת כללית על "ישראל", אלא הפנה את האש ישירות לראש הממשלה: כינה אותו "איש קשה מאוד", אמר שעליו להיות אסיר תודה לארצות הברית, וטען כי ללא הפעולה האמריקאית מול איראן ישראל לא הייתה שורדת מול איום גרעיני.
הברית שלא מספיקה
המשמעות ברורה: כאשר נתניהו נתפס בעיני טראמפ כמי שמסכן את ההישג שטראמפ רוצה למכור לציבור האמריקאי, הברית האישית ביניהם אינה מספיקה. טראמפ מוכן להחמיא לישראל, לסייע לה צבאית ואף להכות באיראן לצדה, אבל ברגע שבו ישראל מפריעה לו לסגור עסקה, הוא מוכן להפעיל עליה לחץ פומבי, אישי ובוטה. עבור ישראל זו נורת אזהרה: הקרבה לטראמפ אינה ערובה לחופש פעולה.
גם בזירה האזורית התמונה מורכבת. מדינות האזור ראו את עוצמת שיתוף הפעולה הישראלי אמריקאי, אבל גם את גבולותיו. איראן נפגעה, אך לא הוכרעה. תוכנית הגרעין לא פורקה, שאלת האורניום נדחתה, טהראן צפויה לקבל הקלות כלכליות, ומנוף הורמוז, שהוכיח עצמו ככלי לחץ אפקטיבי על הכלכלה העולמית ועל וושינגטון, יישאר במידה רבה בידיה. גם המשטר לא קרס. להפך, הוא שרד, נעשה תלוי יותר בגורמי הכוח הקיצוניים, ויציג את עצם הישרדותו כהוכחה לעמידה מול ארצות הברית וישראל.
לכן מדינות האזור לא ימהרו להסיק שאיראן יצאה מהמשחק. הן ראו שארצות הברית יודעת להפעיל כוח צבאי אדיר, אבל אינה בנויה - פוליטית וכלכלית - לנהל מלחמה ממושכת עד הכרעה מלאה מול איראן. רבות מהן יחזרו לנהל ערוצים עם טהראן, מתוך הבנה שגם אחרי מכה קשה, איראן נותרה שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו.
החשש הישראלי המרכזי כעת הוא חופש הפעולה. מול איראן עצמה הוא צפוי להצטמצם מאוד. כל פעולה ישראלית נגד מתקנים, בכירים או נכסים אסטרטגיים איראניים עלולה להיתפס בוושינגטון כניסיון לטרפד את ההסכם שטראמפ מציג כהישג אישי. בלבנון אולי יישאר לישראל מרחב פעולה רחב יותר, אבל גם שם כל תקיפה משמעותית בדאחיה או נגד שיקום חזבאללה תיבחן דרך שאלה אחת: האם היא מסכנת את ההבנות עם איראן?
אלדד שביטצילום: INSSלכן השורה התחתונה אינה שישראל נכשלה. היא הוכיחה יכולת צבאית גבוהה מאוד. אבל יכולת צבאית אינה תחליף לאסטרטגיית סיום, ואינה תחליף למדיניות ארוכת טווח מול ארצות הברית. ישראל שמה בשנים האחרונות כמעט את כל הביצים בסל של טראמפ ושל המחנה הרפובליקאי, בעוד יחסיה עם הדמוקרטים, עם קהלים ליברליים ועם חלקים מהקהילה היהודית נשחקו עד דק. כאשר נוצר פער דווקא מול טראמפ, מתברר עד כמה מרחב התמרון שלה בוושינגטון הצטמצם.
ישראל אינה יוצאת מהמערכה חלשה, אך היא יוצאת ממנה מוגבלת יותר. היא הוכיחה יכולת צבאית גבוהה מאוד, אבל גילתה שוב שהישג צבאי אינו מבטיח תוצאה מדינית. חופש הפעולה העתידי שלה מול איראן, בלבנון ובזירה האזורית יהיה תלוי יותר מבעבר לא רק בכוחה הצבאי, אלא גם ביכולתה לשקם את מרחב ההשפעה שלה בוושינגטון.
אל"מ בדימוס אלדד שביט הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר
