מתחילת המערכה האחרונה ספגו כמה יישובים ערביים פגיעות ישירות מהטילים ששוגרו לעבר ישראל. ביישוב אלעזיר דווח על נפילות; בכפר מנדא נגרם נזק לבית; בכפר קאסם, בבסמת טבעון ובטייבה דווח על פגיעות נוספות. האירועים הללו אינם חריגים - הם תזכורת לכך שכאשר אין תשתית מיגון מספקת, כל פגיעה עלולה להפוך לאסון כבד יותר.
עבור מאות אלפי אזרחים, אזעקה אינה הוראה להיכנס למרחב מוגן. היא רגע של חיפוש נואש אחר קיר פנימי או חדר מדרגות - ותקווה שהפעם זה ייגמר בשלום.
דו”ח מבקר המדינה קבע כי לכשליש מתושבי ישראל אין מיגון תקני. הפערים חריפים במיוחד בחברה הערבית. כ-466 אלף תלמידים בישראל לומדים במוסדות ללא מיגון תקני - ורבים מהם ביישובים ערביים.
הנתונים אינם תיאורטיים. לפי נתוני מוקד החירום של הרשויות הערביות, שהוקם ב-2024 ביוזמת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, בדיר אל־אסד, מג’ד אל־כרום, בענה ונחף יחד ישנם כ-15 מקלטים ציבוריים בלבד - לעומת 124 מקלטים ציבוריים בכרמיאל הסמוכה, אף שמספר התושבים דומה והמרחק הגיאוגרפי קצר. בכרמיאל יש מקלט ציבורי אחד לכ-400 תושבים; במועצה המקומית שאג’ור היחס עומד על מקלט אחד לכ־3,300 תושבים.
לפי נתוני מוקד החירום של הרשויות הערביות, שהוקם ב-2024 ביוזמת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, בדיר אל־אסד, מג’ד אל־כרום, בענה ונחף יחד ישנם כ-15 מקלטים ציבוריים בלבד - לעומת 124 מקלטים ציבוריים בכרמיאל הסמוכה, אף שמספר התושבים דומה והמרחק הגיאוגרפי קצר
הפערים אינם מסתיימים בגליל. בנגב חיים יותר מ-100 אלף אזרחים בדואים בכפרים שאינם מוכרים רשמית, ורבים מהם נעדרי מיגון בסיסי. בחלק מהיישובים הללו אין מקלטים ציבוריים כלל, ולעיתים אף אין תשתיות שיאפשרו התגוננות מינימלית בעת אזעקה. כאשר נשמעת התרעה - אם היא נשמעת - משפחות שלמות נאלצות להישאר במבנים ארעיים, שלעתים אינם עומדים אפילו בתנאי מגורים בסיסיים - ובוודאי שאינם ממוגנים.
מחפשים אצלנו קיר פנימי
אני מנחף. כרמיאל נמצאת במרחק דקות ספורות בלבד מביתי. כאשר נשמעת אזעקה - בכרמיאל נכנסים למקלטים מסודרים. אצלנו מחפשים קיר פנימי. המרחק קצר, אך הפער בתחושת הביטחון גדול.
זו אינה הפעם הראשונה שהמציאות הזו גובה מחיר. אזרחים ערבים נהרגו במלחמת לבנון השנייה מפגיעות רקטות, וברשויות הערביות בצפון מעידים כי פערי המיגון שנותרו מאז כמעט שלא צומצמו. גם במערכות האחרונות בצפון שילמה החברה הערבית מחיר כבד - בעוד שהתשתיות הבסיסיות להגנה לא הושלמו.
לפני כשנתיים, בדיון שבו נכחתי בוועדת הפנים של הכנסת בנושא המיגון ביישובים הערביים, אמר ראש מועצת דיר אל-אסד לשעבר, אחמד דבאח:
“טילי חיזבאללה אינם מבדילים בין ערבי ליהודי - הלוואי שגם המדיניות הממשלתית תהיה כזו”.
האמירה הזו חדה, אך היא מבטאת אמת פשוטה: האיום משותף - וההגנה חייבת להיות משותפת גם היא.
מוחמד עוסמאןיש הטוענים כי האחריות למיגון מוטלת על בעלי הבתים או על הרשויות המקומיות. אך ללא מדיניות ממשלתית, תקצוב מסודר ותכנון ארצי - הפערים רק מעמיקים. רשויות מוחלשות אינן מסוגלות לממן לבדן תשתיות חירום יקרות, והאזרחים משלמים את המחיר.
הסוגיה איננה מגזרית. טילים אינם עוצרים בקו יישוב. פערי מיגון יוצרים פערי חוסן לאומי - וחוסן אזרחי הוא תנאי לביטחון.
מדינה אינה נמדדת רק בכוחה הצבאי, אלא גם ביכולתה להגן על אזרחיה בעורף. כאשר ההגנה אינה שוויונית - גם תחושת השייכות נסדקת. מיגון איננו פריבילגיה. הוא הזכות הבסיסית ביותר של אזרח בזמן מלחמה. והזכות הזו אינה יכולה להיות תלויה במקום המגורים, במעמד כלכלי או בזהות לאומית.
הכותב הוא פעיל פוליטי-חברתי ועיתונאי עצמאי
