דיווח של רונן ברגמן מבית הקברות בבוצ'ה, אוקראינה
(צילום: זיו קורן)
שליחי ynet ו"ידיעות אחרונות", רונן ברגמן וזיו קורן, חזרו לבוצ'ה - העיירה שהפכה לסמל של המלחמה: יום שמש מרהיב נמתח מעל מרבדי השלג הצחורים שבתוכם שוכן בית הקברות של בוצ'ה, הפרבר של קייב שנחשב עד ל-24 בפברואר השנה לסמל סטטוס למי שהשיגה ידו לגור שם. לרגע אחד השילוב בין המראה הפוטוגני והתמים עם השקט הנעים ששורר מסביב, מופרע רק בדיבורים חרישיים של כמה הולכים ובאים וקצת ציוצי ציפורים, עוטף את הכול באווירה שלווה, כמעט רומנטית.
כאילו פה אלו שנפרדו מהעולם הזה מוצאים סוף סוף מנוחה. "אבל איך יכולה הנשמה לנוח?", אומרת-קובעת בספיקת כפיים אם שאיבדה את בנה באחד הקרבות ובאה להתאבל. היא לא מדברת על הנשמה של הבן שלה. היא דווקא מוצאת ניחומים כלשהם בכך שלה יש קבר לבוא אליו בחלקה הצבאית של בית הקברות ולרפד אותו באין ספור זרי פרחים.
אבל כמה עשרות מטרים משם, בבית הקברות האזרחי, המצב אחר לגמרי. "איך יכולה הנשמה לנוח אם היא קבורה מתחת למצבה זמנית מעץ, ורק מספר עליה, והמשפחה שלה בכלל לא יודעת היכן קבור יקירם ומחכה לתוצאות בדיקות ה-DNA כבר חודשים ארוכים?", אמרה אותה אם. "זו תקווה שאם תתגשם היא כל כולה עצב נורא, שסוף סוף יזהו מי מתחת לאיזה צלב עץ".
9 צפייה בגלריה
בית הקברות בבוצ'ה. העירייה נוטלת דגימות DNA מהגופות ומשווה אותן לדגימות של תושבי העיר
(צילום: זיו קורן)
9 צפייה בגלריה
"תקווה שאם תתגשם היא כל כולה עצב נורא, שסוף סוף יזהו מי מתחת לאיזה צלב עץ"
(צילום: זיו קורן)
40 אלף איש חיו בבוצ'ה עד הלילה שבין 23 ל-24 בפברואר השנה, הלילה ששינה באחת את גורל העיירה הקטנה. מאז שכבשו אותה כוחות הצנחנים המיוחדים, ואחריהם הנגמ"שים, ואחריהם הטנקים, ואחריהם השוטרים הצבאיים האכזריים וחוקרי ה-FSB, המודיעין מעורר הטרור של רוסיה, ובעיקר מאז שנחשפו בה מעשי הזוועה של הרוסים - היא הפכה לאחד מהסמלים החשובים והנוראיים ביותר של המלחמה.
הגענו לבוצ'ה בתחילת אפריל עם הכוחות האוקראינים שכבשו-שחררו את העיר. נחשפנו לזוועות, להרג ולפשעי המלחמה. בשבועות האחרונים חזרנו לאוקראינה, לזוועות שרק האמירו והחמירו, וחזרנו לבוצ'ה ולקורבן מכמיר הלב שהקריבו העיירה ותושביה במלחמה המזעזעת והכה מיותרת הזו.
40 אלף איש חיו בבוצ'ה לפני המלחמה, ולפי הספירה העדכנית - "אבל לא הסופית, לצערנו הגדול" - כפי שמסבירה חברת המועצה וולודיה שהצטרפה אלינו לאחד מהסיורים בחזרה לזירה שבה תיעדנו את הקרבות והגופות שנערמו בכל מקום, 435 בני אדם - יותר מאחוז מתושבי העיר - נהרגו מכלי הנשק של הכוחות הרוסיים, כשאת גופות חלק מהם מצאו הכוחות המשחררים עם ידיים כפותות מאחורי הגב.
המסע בתחילת המלחמה
(צילום: רונן ברגמן, צילום סטילס: זיו קורן, עריכה: תמר אברם)
כשנכנסו עם אחד מהכוחות לתוך הבניין העירוני שאומץ על ידי הרוסים להיות המפקדה שלהם, מצאנו במרתף את סימני שבילי הדם הסמיך, שטרם התייבש, של חלק מאלה שהרוסים רצחו בדרכם חזרה. בחצר גילינו ערימת בגדים ספוגים בדם של נרצחים אחרים.
מתוך 435 המתים, יותר מ-200 עדיין לא מזוהים. עבורם הקימה העירייה חלקה ענקית, ובה הקורבנות מוטמנים מתחת למצבה אירעית, צלב עם זר פרחים צבעוני מפלסטיק ושלט קטן ועליו מספר. הגופות הובאו לקבורה לאורך חודשים רבים, עד שהושלמה המלאכה הזהירה של חשיפת הקברים שבהם הרוסים ניסו להסתיר חלק מהן. בגלל המולת המלחמה ושאון הקרב, הבלבול העצום ושיתוק השירותים העירוניים במרחב קייב כולו, הועברו לפעמים גופות לקבורה במקום אחר בכלל.
בניסיון לזהות את המתים, העירייה נוטלת דגימות DNA מהגופות ומשווה אותן לדגימות של תושבי העיר שהופק מהם פרופיל גנטי. "הבעיה היא שלפעמים כל המשפחה נהרגה ואז אין בכלל ממי להפיק DNA, ואין אף אחד שדורש לדעת מה עלה בגורל יקיריו".
חלק מהנופלים בקרב, לרבות קרבות שהתרחשו ממש לאחרונה, כבר הפכו לסמל. מה שפעם, כמעט אצל כל עם שעבר מלחמה, לקח חודשים ושנים, קרה במלחמה הזו מהר מאוד. האגדות נולדות תוך שבועות, לפעמים תוך ימים. הכל מצולם, לכולם יש טלפונים והתקשורת והרשתות החברתיות עובדות בתפוקה מלאה.
300 ימים למלחמה באוקראינה: זיו קורן ורונן ברגמן על הסבב האחרון
(צילום: שמוליק דודפור)
בפינה של בית העלמין הצבאי אנחנו פוגשים במקרה את משפחתו של מי שהפך לאגדה בשמיים שמעל אי הנחשים. קולונל מיכאיל מאטיושנקו, אחד הטייסים המפורסמים בחיל האוויר האוקראיני, נהרג בקרב אווירי מעל הים השחור ב-26 ביוני. בצבא נהגו לכנות אותו DED, סבא באוקראינית, כי היה מבוגר בהרבה מכל מי שטס עמו. "למעשה, הוא כבר ממש לא התכוון לטוס יותר", סיפרה אישתו.
מאטיושנקו פרש משירות פעיל בחיל האוויר לפני שנים רבות, אבל גייס את עצמו לשירות חמישה ימים אחרי פרוץ הקרבות. הוא ומשפחתו היו בבוצ’ה כשנכנסו הכוחות הרוסיים הראשונים. "מיכאל שלח אותנו למקום בטוח", סיפרה האלמנה. "היינו קצת באזור לבוב ומשם עברנו ליוון, והוא גייס את עצמו מיד לשירות".
בתחילה הדריך אלוף המשנה "סבא" את הצעירים להכשיר את מי שצריך לקרבות. "בהמשך פשוט נמאס לו והוא החליט שהוא יוצא לקרב", סיפר אחד מחבריו הטייסים, שבא עם אשתו לטפח את הצמחים על הקבר הטרי. "בתחילה הוא לקח מיג 29 ואחר כך סוחוי, שזה המטוס בו גם ספג פגיעה ישירה בקרב ונהרג".
גם ולדימיר קובלסקי, בן המקום שנפל בקרב ונקבר בחלקה הצבאית, כבר הספיק להפוך לאגדה. בפלישה הרוסית של 2014 הוא התגייס לצבא ואיבד את שתי רגליו. "הוא החלים מהפציעה, דאג שיכינו לו פרוטזות והתאמן ללכת איתן", סיפרה חברת המועצה, שהייתה חברה קרובה של קובלסקי. "הוא הספיק מאז להתחתן, להביא ילד לעולם והצליח מאוד בעסק שפתח".
אבל מאז 24 בפברואר קובלסקי לא מצא מנוח. הוא הגיע למטה של מגיני הטריטוריה, לבוש במדים הישנים שלו, ודרש שייתנו לו נשק כדי להילחם בכובש. בלשכת הגיוס חשבו שהוא יצא מדעתו, אבל הוא התעקש ופתח בהפגנה מול לשכת הגיוס. "וכמו שסיפרו לנו חבריו, לא היה מאושר ממנו בעולם כשהם נכנעו ונתנו לו נשק”, סיפרה חברת המועצה.
קובלסקי השתתף במלחמה במרכז בוצ'ה. ב-27 בפברואר הכוחות הרוסיים התקרבו אליו למרחק שממנו לא יכול היה לסגת מהר מספיק ולהגן על עצמו. במשך שלושה חודשים הוא היה רשום כנעדר, ורק מאוחר יותר התברר שנקבר עם שני חיילים נוספים בקבר האחים. בני משפחתו הצליחו לאתר את הגופה שהועברה לעיר אחרת בעזרתה של עורכת הדין וחברת מועצת העיר, ולהביא את קובלסקי לקבורה בעיר הולדתו בוצ’ה.
אחיה של חברת המועצה נהרג ב-2014, ומאז היא לקחה על עצמה לייצג את קובלסקי ונכים אחרים מאותה המלחמה. כשהיא מדברת, דגל אוקראינה שמתנוסס מעל הקבר מתבדר ברוח ונוגע שוב ושוב בראשה. היא מחייכת. "אני יודעת שהדגל ייגע בי. למעשה אני די מחכה שזה יקרה, כי אני מאמינה שזו דרכו של וולודיה להגיד לי שהוא שמח שאני באה לבקר אותו".
הסיפור המלא בגיליון סיכום השנה של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".
נועה לביא סייעה בהכנת הכתבה.
