לרגל יום האישה הבינלאומי אפשר היה לכתוב טור חגיגי על נשים ערביות. על הזינוק בהשכלה, על העלייה בשיעורי ההשתתפות בשוק העבודה, על דור שלא מוכן להישאר מאחור. אפשר היה לומר בגאווה שהן פרצו תקרות זכוכית, עקפו את הגברים בנתוני השכלה, והוכיחו שהן כוח מוביל ומשנה מציאות בחברה הערבית.
ואכן יש סיבה לשמוח על השינוי העמוק שמתרחש בעשור האחרון. יותר נשים מסיימות תיכון, יותר נשים נכנסות לאקדמיה, יותר נשים משתלבות בשוק העבודה ודורשות עצמאות כלכלית ונוכחות ציבורית. זהו שינוי חברתי ממשי שמעיד על תנועה עמוקה בתוך החברה הערבית. אך צר לי להשבית שמחות.
כי הסיפור האמיתי מתחיל דווקא במקום שבו ההישגים נעצרים. במוקדי הכוח. בפוליטיקה. בשולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם הן עדיין כמעט ואינן יושבות.
בעשור האחרון אנו עדים למגמה חיובית כמעט בכל זירה אחרת. תואר ראשון, שבעבר היה שאיפה גבוהה עבור רבות, הפך למציאות נגישה יותר. נשים ערביות מהוות חלק הולך וגדל מקרב הסטודנטים בחברה הערבית, ובשנים האחרונות שיעור הסטודנטיות אף גבוה משיעור הסטודנטים הגברים. זוהי עדות להשקעה, להתמדה ולשאיפה למצוינות.
תת הייצוג של נשים ערביות במוקדי כוח, הן ברשויות המקומיות והן בפוליטיקה הארצית, זעום. גם כאשר הן מוכיחות יכולות ומנהיגות, הן נתקלות בחומות של פטריארכיה עמוקה
גם בשוק העבודה חלה קפיצה משמעותית. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות עבר את רף ארבעים האחוזים. עם זאת, איכות ההעסקה אינה משקפת תמיד את רמת ההשכלה או את הפוטנציאל. רבות מהן מרוכזות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות, תחומים חיוניים אך מתגמלים פחות. שכרן הממוצע נמוך משל הגברים הערבים וגם מזה של נשים יהודיות. הפערים אינם מקריים אלא מבניים.
אולם הזירה שממחישה בצורה החריפה ביותר את עומק אי השוויון היא הזירה הפוליטית. תת הייצוג של נשים ערביות במוקדי כוח, הן ברשויות המקומיות והן בפוליטיקה הארצית, זעום. גם כאשר הן מוכיחות יכולות ומנהיגות, הן נתקלות בחומות של פטריארכיה עמוקה. מוקדי הכוח נשמרים בתוך מעגלים גבריים סגורים, המורישים זה לזה תפקידים והשפעה, ומשמרים שיח ואסטרטגיה שאינם מתחדשים.
אותו שיח ואותה תפיסת הנהגה
בדיונים הרגישים והמהותיים ביותר הן אינן נוכחות. בדיוני איחוד פוליטיים, שמכונים מהלכים קריטיים או היסטוריים, יושבת חבורה מצומצמת של פוליטיקאים המשחזרים את אותו שיח ואת אותה תפיסת הנהגה. לא רק שחסרה שם ראייה מגדרית, לעיתים נדמה שחסרה גם היכולת לחשוב מזווית אחרת.
היעדר הנוכחות הזו מתרחש על רקע מציאות קשה בהרבה. נשים ערביות חוות שיעורים גבוהים של אלימות במשפחה, ורצח על רקע אלימות כלפי נשים נטמע בתוך הסטטיסטיקה הכללית של הפשיעה בחברה הערבית. במציאות כזו נשאלת השאלה כיצד בכלל ניתן לצפות מהן לדרוש מקום בפוליטיקה. סוגיות מגדריות הופכות שקופות בתוך משבר רחב יותר, וכך גם קולן.
באותה מציאות נשמעת לא פעם הטענה שנשים אינן יכולות להתמודד עם אתגרי העומק של הנהגה מקומית, במיוחד מול ארגוני פשיעה ולחצים חמורים. אך הטיעון הזה מתעלם מהעובדה שההנהגה הגברית לא הוכיחה שהיא מצליחה להתמודד טוב יותר. במקרים מסוימים אף נחשפו כשלים חמורים בניהול רשויות ובשמירה על שלטון תקין. שימור המצב הקיים לא הוביל ליציבות, ולעיתים אף תרם להתדרדרות.
מכאן שהשאלה כבר איננה שאלת יכולת, אלא שאלת מבנה כוח. כאשר נשים דורשות ייצוג גבוה יותר במפלגות הערביות, הן נתקלות בביטול כפול. במיוחד כאשר מתנהל משא ומתן על הרכבת הרשימה המשותפת וכל מנדט נתפס כבעל משמעות קריטית. השיקול לשבץ אישה במקום ריאלי נדחק לשוליים, כאילו מדובר במחווה ולא בעקרון יסוד דמוקרטי. הדיון מתמקד בשאלות של הנהגה והרכב רשימה, אך המחשבה על בניית מפלגות שוויוניות בייצוג מגדרי נדמית לרבים כחלום נאיבי.
התופעה הזו אינה מתקיימת רק בזירה המפלגתית. בכנסת הנוכחית שיעור הנשים ירד ביחס לשנים קודמות. אם בוחנים את הייצוג הערבי בתוכה, מספר הנשים נמוך עוד יותר. אם מצבן של נשים בזירה הארצית רחוק מאידיאלי, אז מצבן של נשים ערביות מורכב שבעתיים. דווקא משום כך הדרישה אינה מותרות אלא הכרח.
סברין חוג'יראתלריכוז ואיגום משאבים יש כוח. אם נשים ערביות יתאגדו סביב דרישה ברורה לייצוג שוויוני, הן עשויות להפוך לכוח אלקטורלי משמעותי שישנה את כללי המשחק. הבחירות הקרובות הן הזדמנות להבהיר כי אמון פוליטי אינו ניתן אוטומטית, והוא מותנה גם בהרכב ההנהגה.
הגיע הזמן להפסיק לדבר על קידום נשים ולהתחיל להעביר להן כוח ממשי. החברה הערבית לא תוכל להשתקם עם הנהגה שמדירה מחצית ממנה ממוקדי קבלת ההחלטות. נשים ערביות כבר הוכיחו יכולת, מנהיגות ונחישות בכל זירה אחרת, והיעדרן מהפוליטיקה הוא תוצאה של מבנה כוח שמסרב להשתנות. הבחירות הקרובות חייבות להפוך לרגע של דרישה ברורה: ייצוג שוויוני איננו מחווה סמלית אלא תנאי לאמון הציבור ולהובלה אמיצה. ללא נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות לא תיתכן הנהגה שמבקשת באמת לתקן.
הכותבת היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, בוגרת לימודי מגדר ובעלת ניסיון בעיצוב וביישום מדיניות בממשלה
