"ניצחון מוחלט" לא היה רק הסיסמה של נתניהו במלחמה מול חמאס. בפועל, זו הייתה הסיסמה של כל אחד מהמחנות בבחירות האלה. כל צד שאף לניצחון מוחלט, כדי להציל את ישראל מהסכנה הקיומית שהוא ראה בצד השני. האמונה שלנו הייתה כל-כך עמוקה, שגם חודשים של סקרים עקביים שחזו אחרת לא ערערו אותה.
בנימין נתניהו, גדי איזנקוט
(צילום: Ilia Yefimovich/Pool Photo via AP, REUTERS/Amir Cohen)
אבל המציאות לא נקבעת לפי הפיד שלנו או לפי אתרי החדשות וערוצי הטלוויזיה שמאשרים את מה שאנחנו כבר מאמינים בו. התוצאות כבר כאן, וכל צד נאלץ להשלים עם ההפסדים והכישלונות שלו. הצד השני, יהיה מי שיהיה, זכה לתמיכה גדולה והמציאות הזו מובילה אותנו לדרך שסירבנו לראות במשך שנים.
ללמוד מ"דיינו"
החברה הישראלית הגיעה לא מוכנה אל הרגע הזה. נדמה ששכחנו את השיר שאנו מפזמים בכל סדר פסח, כשאנו חוגגים את הגאולה הגדולה שלנו: "דיינו". שיר שעיצב את ההיסטוריה שלנו, ובלעדיו ספק אם היינו שורדים.
המציאות מעולם לא עמדה בציפיות של העם היהודי, ולעיתים לא הלמה אפילו את הצרכים הבסיסיים שלנו. ובכל זאת, במקום לשקוע בייאוש או להיטמע בזהויות אחרות, הפכנו את "דיינו" לדרך חיים. למדנו לוותר על הצורך בסיפוק מלא וגאולה שלמה, ולהכיר תודה גם בנסיבות קשות מנשוא.
"אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, דיינו. אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו. אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". בניתוח שכלתני בלבד זה שיר תמוה, אבל מבחינה רגשית, הוא היה מורה דרך לאורך כל ההיסטוריה היהודית: תנו לנו משהו להיאחז בו - ולא רק שנמשיך לקוות, אלא גם נמשיך לבנות.
עכשיו, כשהקולות נספרו והתמונה התבהרה - ההיאחזות בשאיפה ל"ניצחון מוחלט" הפכה למסוכנת. היא ההפך הגמור מ"דיינו". למרות האכזבה והכעס שכרוכים בדבר, עלינו לשחרר את תחושת הצדק והוודאות שטיפחנו בשנים האחרונות. אם לא נעשה זאת, יישארו לנו רק שתי אפשרויות: לעזוב, או לחיות במלחמת אזרחים מתמשכת.
אבל נדמה שלא היינו מוכנים לרגע הזה לא רק בשל חוסר הרצון של כל צד לוותר על האמת הבלעדית שלו, אלא גם מאחר שהשאיפה לניצחון מוחלט איפשרה לנו להתחמק משיחה או אפילו מחשבה על קווים אדומים מציאותיים, ועל פשרות אפשריות.
אמנם כשהיינו עבדים במצרים לא יכולנו לשיר "דיינו". היינו צריכים קודם לכן להיות חופשיים. החירות הייתה הגבול - לא הגאולה ואפילו לא סוף טוב. אחרי שנשתחרר, הכול פתוח.
ואולם כששואפים לניצחון מוחלט, נמנעים מלשאול מהם העקרונות ההכרחיים לנו כחברה כדי להמשיך ומהם הקווים האדומים שלנו? ומה אנחנו דורשים מעצמנו ומשאר אזרחי המדינה?
כל פשרה היא חילול הקודש?
במחנה הציוני-ליברלי, למשל, שאני מחשיב את עצמי חלק ממנו, רבים מתקשים לקבל את העובדה שאזרחי ישראל הערבים-הפלסטינים אינם ציונים. ועם זאת, רובם המוחלט גינו את טבח 7 באוקטובר. יחד עם זאת הם לא רואים את המלחמה בעזה נגד אחיהם הפלסטינים כלגיטימית.
מהו אם כן הקו האדום שלנו? מה אנו בעצם דורשים מהם כבסיס לחברה משותפת? שיתמכו בכל מלחמה? שיצדיקו את מה שהם תופסים ככיבוש וכרצח חפים מפשע? או שמספיק שיכירו בחמאס כארגון טרור ובישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כל עוד היא מבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחיה? ואם ציונים רשאים להתווכח על השאלות האלה, מדוע אזרחי ישראל ערבים-פלסטינים אינם רשאים?
והנה עוד שאלה שלא בחנו לעומק: אמנם נכון שאין הצדקה לכך שלא כולם במדינה יהיו שותפים לנטל השירות. ובכל זאת - כבר כ-200 שנה שהחברה החרדית חיה לפי אידאולוגיה שמציבה את לימוד התורה מעל הכול, וב-78 השנים האחרונות כולנו אפשרנו לאידאולוגיה החרדית להיכנס ללב לבם של החיים הלאומיים.
אני איני מאמין שלומדי הישיבות תורמים לביטחון ישראל, אבל השאלה היא לא במה אני מאמין, אלא מהם הקווים האדומים שלי: מה ה"דיינו" שלי? האם נוכל להסכים שרק מי שלומד בפועל יהיה פטור משירות? שרק בתי ספר שמכינים לבגרות יקבלו מימון ציבורי? כשלעצמי, מול החרדים, הקווים האדומים שלי נוגעים פחות לאורח חייהם, והרבה יותר לרצונם להכתיב ליהודים אחרים איך לחיות.
אבל האם איני יכול לשבת בקואליציה עם מי שרואה בפתרון שתי המדינות איום קיומי? עם מי שמבקש להגן על זכותו של הרוב היהודי לעצב את התרבות והזהות הלאומית?
עוד עניין: כיהודי ליברלי, הקווים האדומים שלי הם קודם כול מוסריים. מבחינתי, מי שמאמין שרק חיי יהודים חשובים, או שאפשר להשלים עם טרור ואפליה נגד ערבים ופלסטינים, ולעתים אפילו להאדיר אותם, נמצא מחוץ לגבולות הלגיטימיות. כך גם מי שמצדיק אי-שוויון כלפי האזרחים הערבים כאן, בשם היותה של ישראל מדינה יהודית. אבל האם איני יכול לשבת בקואליציה עם מי שרואה בפתרון שתי המדינות איום קיומי? עם מי שמבקש להגן על זכותו של הרוב היהודי לעצב את התרבות והזהות הלאומית?
דניאל הרטמן צילום: נועם פיינרנתניהו חצה רבים מהקווים האדומים שלי - הסירוב לקחת אחריות על מחדל 7 באוקטובר, תיאוריות הקונספירציה והשנאה שהוא מפיץ, השימוש בשפה גזענית כדי לגרוף קולות, החשש שיגרור את ישראל לפעולה צבאית רק כדי לנצח בבחירות והרשימה עוד ארוכה. אך כשיותר ממיליון ישראלים עדיין סומכים עליו שיוביל, עלי לשאול את עצמי האם הקו האדום ששירטטתי עדיין יכול להישאר קו אדום? אני יודע שעבור רבים ממחנה השינוי קווים אלו עדיין תקפים.
ואם כך - עלינו לעשות את העבודה הקשה של עיצוב מחדש של הקווים האדומים בתחומים האחרים. אם כל עמדה קדושה, וכל פשרה היא חילול קודש, לא צפוי לנו עתיד מזהיר. זה הלקח של הבחירות האלה, וזו הדרישה של "דיינו".
הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן
