המאבק על זהותה של ירושלים הגיע גם לדוכן הבייגלה, וכעת הרשות הפלסטינית מבקשת מאונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו״ם) להכיר במאפה המוארך ומצופה שומשום שנערם על עגלות עץ בסמטאות העיר העתיקה כמורשת תרבותית פלסטינית. הבקשה הרשמית הוגשה בשם "מדינת פלסטין", והיא כוללת תיק תיעוד מפורט, צילומים ומכתבי תמיכה של בעלי מאפיות פלסטינים בירושלים.
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
חלק מהתרבות הפלסטינית? הבייגלה הירושלמי
(צילום: משרד התרבות הפלסטיני)
בעוד פחות משבועיים, בין 30 בנובמבר ל-5 בדצמבר תעלה הבקשה "כעכ אל-קודס, לחם השומשום הירושלמי" לדיון בוועדת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו, שתתכנס בשיאמן שבסין. הבייגלה הירושלמי מוצג במסמכים שצורפו לבקשה כסמל מובהק של הזהות הלאומית הפלסטינית ושל זיקתם לירושלים. בטופס המועמד נכתב כי הבייגלה "הוא אחד מאמנויות הבישול הפלסטיניות ושייך למטבח העממי הירושלמי. הוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי ומהגעגועים של הפלסטינים בתפוצות". בנוסף נטען כי מדובר בסמל לשוויון חברתי משום שגם עניים יכולים לרכוש אותו והוא מחבר בין משפחות, עולי רגל ומבקרים.
הטופס שהגישה הרשות הפלסטינית בשם אותה "מדינת פלסטין" מתאר גם את מה שכל מי שעבר פעם ליד שער שכם כבר מכיר: ערמות כעכים שזופים, מכוסים גרגירי שומשום, שצעירים מוכרים מעגלות ברחובות העיר העתיקה. בטופס פורט כי אוכלים אותו בדרך כלל בבוקר, לעיתים לצד פלאפל, ביצים, שמן זית או זעתר - אבל במיוחד בדרך אל מסגד אל-אקצא. "מי שמבקר בירושלים ולא אוכל מ'הכעכ' שלה, כאילו לא ביקר בה", צוטט בטופס בעל מאפייה פלסטינית באזור.
מגישי הבקשה, שמנסים כאמור לנכס לעצמם את מקורו של הבייגלה, טוענים כי אין תחליף לכעך שנאפה בירושלים. הם מציגים שלל סיבות אפשריות: חלק טוענים כי טעמו מגיע מהמתכון הסודי של האופים המקומיים, אחרים במים של העיר, ויש גם מי שמאמינים שדווקא קדושתה מעניקה לו טעם מיוחד. במסמך נטען שניסיונות לשחזר את המאפה בערים פלסטיניות אחרות לא הגיעו לאותה תוצאה. הם מציינים בנוסף כי המאפה השתנה עם השנים וספג השפעות ממסורות אחרות. כך למשל הם מציגים תיעוד פלסטיני שלפיו עד שנות ה-80 היה בירושלים כעך עגול שאת הכנתו למדו תושבי העיר מהטורקים. את הגרסה האובלית המוכרת כיום פיתח לטענתם האופה הפלסטיני נאסר א-דין אבו סנינה, שניסה להקל על הכנתו וייבושו של הבצק.
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
(צילום: משרד התרבות הפלסטיני)
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
הפלסטינים מבקשים מהאונסק"ו להכיר בבייגלה הירושלמי כחלק מהתרבות הפלסטינית
(צילום: משרד התרבות הפלסטיני)
לצד המתכונים והפולקלור מופיעה רשימה של משפחות ומאפיות שהרשות הפלסטינית מציגה כשומרות המסורת. חלק מהמשפחות מתארות "רצף אופים" וצירפו מכתבי תמיכה ליוזמה, שבה תיאר אחד מהם כי משפחתו אופה את הבייגלה באותה סביבה כבר 113 שנים. אדם אחר טען למסורת משפחתית בת 150 שנים. משרד התרבות הפלסטיני גייס למעשה בעלי מאפיות, עובדים וארגונים קהילתיים ששלחו גם הם מכתבי תמיכה רשמיים. בתיק הבקשה מופיעים מכתבים חתומים, חלקם בערבית וחלקם באנגלית.

"מאבק הישרדות" מול ישראל

אלא שהמסמכים אינם מסתפקים בקידום קולינרי. מאחורי המאבק על הבייגלה מסתתר גם כתב אישום פוליטי נגד ישראל. במסמך הרקע שהגישה הרשות הפלסטינית לאונסק"ו נטען כי המסורת הירושלמית הצליחה לשרוד למרות מה שמוגדר בו במפורש כ"ייהוד ירושלים". לטענת מחברי המסמך, מאז 1967 הטילו הרשויות הישראליות מסים כבדים ומגבלות רישוי על מאפיות פלסטיניות בעיר העתיקה, ואילצו רבות מהן לסגור את עסקיהן.
לפי הנתונים שהם הציגו, רק כתריסר מאפיות ממשיכות לייצר את הבייגלה המסורתי. בתוכנית השימור שהוגשה בהצעה הפלסטינים דורשים להגן על בעלי מאפיות מפני "סחיטה" שתאלץ אותם למכור את העסק. הם מונים בין האיומים על המסורת הפלסטינית את "המצור על ירושלים", כלשונם, ומניעת כניסת מבקרים לעיר העתיקה. במקומות אחרים במסמך הם מתארים את שטחי מדינת ישראל כ"שטחים הכבושים".
הבייגלה אינו הסמל התרבותי היחיד שהפלסטינים מבקשים לנכס באונסק"ו. ברשימת התיקים לשנת 2026 מופיעה גם מועמדות משותפת של הפלסטינים ומדינות ערב נוספות להכרה במסורת הנגינה ובמלאכת ייצור העוד. לצידה מופיעה גם החינה, למרות שהטקסים והמנהגים הקשורים אליה כבר הוכרו כמורשת בלתי מוחשית ב-2024, אז הגישו את הבקשה כמה מדינות ערב יחד עם הפלסטינים.
הניסיון לרתום את אונסק"ו לסיפורה הפלסטיני של ירושלים מגיע אחרי עימות אחר עם ישראל סביב הארגון. ביולי האחרון הוכרזה סבסטיה שבשומרון כאתר מורשת עולמית, חרף התנגדות ישראל שמחתה על השימוש הפוליטי שנעשה לדעתה בהליכי ההכרה. במקרה של הבייגלה לעומת זאת, מדובר במסלול אחר: ועדה שבוחנת מסורות ומיומנויות חיות כמו אפייה, רקמה, מוזיקה ומנהגים חברתיים.