בעולם שאחרי שבעה באוקטובר היה אפשר לצפות שלפחות לקח אחד ייחקק בתודעה הישראלית: "ניהול הסכסוך" הוא לא אסטרטגיה אלא דחיית הכרעה שמייצרת אסון. דווקא משום כך יש משהו כמעט בלתי נתפס בכך שנפתלי בנט חוזר אחרי הטבח אל אותה תפיסה עצמה - לא אל תיקונה, לא אל חשבון נפש עליה, אלא אל חימום במיקרו של המדיניות שהביאה אותנו עד סף התהום.
נפתלי בנט
(צילום: אלכס קולומויסקי )
בריאיון בכאן 11, כשהציג את תוכניתו המדינית - סיפוח מלא של שטחי C ואוטונומיה פלסטינית בשטחי A ו-B - הוא לא הציע תוכנית חדשה, אלא חזר לחזון שהציג כבר ב-2012 ב"תוכנית ההרגעה", אז טען שכמו רסיס בישבן צריך להתפכח מהאשליה שניתן לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. כשנכנס למשרד ראש הממשלה ב-2021, אימץ רשמית את ניהול הסכסוך 2.0: "צמצום הסכסוך".
התדהמה אינה רק שבנט ממחזר רעיון שלו בן יותר מעשור אלא מכך שהוא מציג כסטארט-אפ מדיני את הדוקטרינה הוותיקה והכושלת של תנועת העבודה מ-1967: תוכנית אלון.
כדי להבין מדוע אין כאן חידוש אלא חזרה לדפוס ישן, צריך לשוב ל-1967. אחרי מלחמת ששת הימים נולדו שתי גישות כלפי השטחים שנכבשו: זו של מנחם בגין וזו של יגאל אלון. בגין הציג תפיסה פשוטה של שלמות הארץ: סיפוח השטחים ואזרוח הפלסטינים החיים בהם. ללא אזרחות, בגין הזהיר, ייווצר משטר דמוי דרום אפריקה והדבר יגביר את הלחץ הפלסטיני והבינלאומי לסיום השליטה הישראלית. אלון, איש מפלגת העבודה, חלק עם בגין את הכמיהה לשלמות הארץ, אך הזהיר מהשלכות האזרוח: חיסול הרוב היהודי וסיכון הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית.
אלון, איש מפלגת העבודה, חלק עם בגין את הכמיהה לשלמות הארץ, אך הזהיר מהשלכות האזרוח: חיסול הרוב היהודי וסיכון הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית
הפתרון של אלון היה לכאורה יצירתי: סיפוח אזורים נרחבים ודלילי אוכלוסייה ערבית (בקעת הירדן, הפרוזדור מירושלים לבקעה, אזור חברון ומזרח ירושלים) ובשאר השטח, שבו האוכלוסייה הפלסטינית צפופה, הקמת "חבל אוטונומי ערבי עם ממשל מדיני עצמאי". אך כבר במסמך שבו הציג את תוכניתו, אלון גילה יושרה והצביע על נקודת תורפה: ייתכן שהתושבים הפלסטינים לא יסכימו לסידור הזה וידרשו בסופו של דבר "מעמד של מדינה".
כעבור עשור אימצו בגין ותנועתו את עקרון האוטונומיה של אלון, כשהסכימו לסעיפים הפלסטיניים בהסכם השלום עם מצרים. עד סוף שנות ה-80 עוד ניתן היה להשתעשע באשליה שזו אופציה אפשרית: שהפלסטינים יחיו כנתינים קבועים של ישראל, יאיישו את מקומות העבודה שהיהודים לא רצו בהם, ובשכר של מי שחוקי העבודה של המדינה אינם חלים עליו. האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הבהירה שעמים אינם נוטים לקבל שלטון של עם אחר—והעוינות הפלסטינית לציונות, שהקדימה את 1967, רק החריפה את הסתירה.
"פחות ממדינה"
ובכל זאת, תוכנית אלון סירבה לגווע. היא הופיעה אצל יצחק רבין, שבנאומו האחרון בכנסת באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו, שלל את עקרון שתי המדינות ודיבר על ישות פלסטינית שהיא "פחות ממדינה", לצד סיפוח יתר השטח לישראל. אותו עיקרון הנחה גם את בנימין נתניהו ברוב שנותיו בפוליטיקה, למעט חריגות תחת לחץ כבד, כמו נאום בר-אילן ב-2009. גם תוכנית המאה של טראמפ מ-2019 נשענה על אותם עקרונות: מדינת ישראל ולצידה פחות-ממדינה בשם פלסטין.
המפות של אלון, בגין, רבין, נתניהו, טראמפ ובנט שונות זו מזו, אך העיקרון זהה: מדינה אחת, שני משטרים. שליטה ישראלית עליונה, ופלסטינים החיים במובלעות ללא ריבונות אמיתית. ערב שבעה באוקטובר נראה היה שנתניהו הצליח לייצב בפועל גרסה של תוכנית אלון: לא חבל אוטונומי אחד, אלא עשרות מובלעות—אחת בעזה והשאר בגדה—כולן תחת ריבונות ישראלית עליונה. המודל הזה לא ייצב את המציאות; הוא רק דחה את פיצוצה.
כמעט 60 שנה אחרי שגבולות המדינה דה-פקטו התרחבו, ובתוכם נוספה אוכלוסייה פלסטינית עוינת, נותרנו עם שלוש אפשרויות: סיפוח מלא, ניהול הסכסוך או שתי מדינות. שום מיתוג מחדש לא יסתיר זאת. הכישלונות ביישום פתרון שתי המדינות יצרו בישראל חשש מובן, אך הסיפור שמאחוריהם מורכב יותר מכפי שהישראלים מספרים לעצמם.
ד"ר ארנון דגניהסיפוח המלא של בגין התגלגל בינתיים לחזון סמוטריץ': מדינה אחת לא דמוקרטית, טיהור אתני של פלסטינים שיתנגדו לכך, ודריסת כל מוסד ליברלי ישראלי שיערער על החזון המשיחי הזה. במצב כזה מפתה להתמסר להיגיון הפרגמטי לכאורה של תנועת העבודה הישנה: אי-פתרון. אלא שבתוכנית אלון טמון כשל שהוא עצמו הכיר בו: היא מניחה שאוכלוסייה שלמה תסכים לחיות לנצח במעמד נחות, ללא ריבונות וללא שוויון זכויות. אין דבר כזה. או שמציבים חזון של שתי מדינות ונעים אליו בתבונה ובזהירות; או שמוותרים על הדמוקרטיה והרווחה של מדינה נאורה; או שמציתים את הפתיל של חבית הנפץ לקראת השבעה באוקטובר הבא.
ד"ר ארנון דגני הוא חוקר באוניברסיטת תל-חי ומנחה הפודקסט "הסכת אוסלו" של מכון מולד
