עסקת הגז בין ישראל למצרים היא אירוע מדיני לא פחות מאשר אירוע כלכלי. מדובר בהסכם המחזק את הסכם השלום בין ישראל לבין הגדולה והחשובה שבמדינות ערב. הוא מרחיב את שיתוף הפעולה של שתי המדינות כך שיעמוד על רגל כלכלית/אזרחית איתנה ולא רק על הרגל הצבאית הקיימת. העסקה מחזקת את מעמדה האזורי של ישראל כמעצמה אנרגטית, בנוסף להיותה מעצמה מדינית, צבאית ומהווה הוכחה נוספת כיצד גיאו-פוליטיקה מעצבת את המזרח התיכון.
ההסכם הנוכחי הוא הסכם הגז השני הנחתם בין ישראל למצרים והוא קובע ייצוא כמות כפולה של גז ישראלי מזו של ההסכם שנחתם ב-2018. ההסכם הנוכחי קושר את שתי המדינות לטווח ארוך, מגביר את תלותה של מצרים בישראל ונתחם על רקע הזדקקותה הנואשת של התעשייה המקומית המצרית וקרוב ל-120 מיליון תושבים לגז הישראלי. כל אלטרנטיבה אחרת של יבוא גז שלא מישראל, הייתה מגדילה באופן משמעותי את הוצאותיה של מצרים הנאנקת בחובות חיצוניים של 155 מיליארד דולר, פי שלושה מרזרבות מטבע החוץ שברשותה. ההסכם הוא הוכחה נוספת לכך ששתי המדינות יכולות להנות ולהרוויח וכי אין פירוש הדבר שרווחיה של מדינה אחת יהיו בהכרח על חשבון רעותה. אלו הם פירות השלום וכך גם מן הראוי לשווק אותו.
אחת השאלות המתבקשות מעסקת הגז היא האם ישראל תשכיל למנף את ההסכם לחידוש הדיאלוג המדיני הבילטרלי בין שתי המדינות, הנמצא כידוע בשפל חסר תקדים
בעקבות חתימת הסכם הגז הראשון עם ישראל ב-2018 הצהיר הנשיא סיסי לעמו "הבקענו גול" ובכך הציג את מצרים כזוכה העיקרית מן ההסכם. בשעתו, הוא עבר בקלות יחסית את משוכת הביקורת הציבורית הפנימית. הפעם, הנסיבות האזוריות שונות בעקבות המלחמה בעזה והרגישות הציבורית הרבה במצרים להרחבת הקשרים עם ישראל. ראש מערך ההסברה המצרי ניסה לגמד את חשיבותו המדינית של ההסכם ולהציגו כביכול כהסכם בין חברות אמריקאיות ומצריות, כאילו שהגז המופק ממעמקי המים הכלכליים של ישראל אינו ישראלי. האחים המוסלמים פרסמו גם הם הודעת גינוי.
"ללכת עם ולהרגיש בלי"
נראה שחרף העובדה שחלפו כבר למעלה מ-46 שנים מאז נחתם הסכם השלום, מצרים ממשיכה "ללכת עם ולהרגיש בלי". הנורמליזציה עם ישראל מהווה עדיין סמרטוט אדום בקרב חלקים נכבדים בציבור המצרי הממאן לשתף פעולה עמה ברמה הפומבית, גם כאשר שיתוף הפעולה נועד להיטיב עמה. כך גם הגיבו מתנגדי הנורמליזציה בירדן המסרבים לקבל את העובדה שללא אספקת גז ובוודאי מים מישראל, הממלכה לא יכלה הייתה להתקיים. ככה זה בעולם הערבי: מגנים את ישראל בתקשורת, ונהנים מהמשאבים החיוניים שהיא מספקת.
יש לראות את חשיבות הסכם הגז גם בהיבט האזורי ובמיוחד על רקע הגברת ההשפעה הטורקית באזור. בשנת 2019 היה לי הכבוד ליטול חלק ביוזמה המצרית ובהובלת שרי האנרגיה שטייניץ ומקבילו המצרי להקמת "פורום הגז של המזרח התיכון", קונסורציום אזורי ייחודי המאגד את מצרים, ישראל, קפריסין, יוון ירדן, הרש"פ ואיטליה. ברקע להקמת הארגון בקהיר היו החששות של המדינות החברות מפני מדיניותה של תורכיה בזירת הים התיכון. תורכיה חתמה בשלהי 2019 על מזכר הבנות עם ממשלת ההסכמה הלאומית בלוב שתיחם אזור כלכלי לשליטתן הבלעדית של שתי המדינות כך שיחסום את החלק המזרחי של הים התיכון. הסכם זה היווה ומהווה איום פוטנציאלי על מצרים, יוון, קפריסין וישראל כאחד. בהיעדר צינור גז ישיר בין ישראל לקפריסין, מצרים מהווה שותפה חשובה לישראל בכל הקשור לשינוע גז ישראלי מונזל לאירופה באמצעות שני מתקני ההנזלה היחידים באזור השוכנים על חופי מצרים, אידקו ודומיאטה.
אחת השאלות המתבקשות מעסקת הגז היא האם ישראל תשכיל למנף את ההסכם לחידוש הדיאלוג המדיני הבילטרלי בין שתי המדינות, הנמצא כידוע בשפל חסר תקדים. הדיאלוג נחוץ כיום יותר מתמיד כדי להתמודד עם סוגיות בילטרליות כגון ההפרות המצריות בסיני והרחפנים לאורך הגבול, העדר נוכחות של שגרירים (הישראלי בקהיר והמצרי בתל אביב) כבר למעלה משנה וחצי והצורך להנמיך את הלהבות בתקשורת המצרית, המלבה על רקע המלחמה בעזה את העויינות והשנאה כלפי ישראל. פגישת ראשי המדינות לא התקיימה זמן רב ולא ברור בשלב זה האם רה''מ נתניהו והנשיא אל-סיסי יפגשו בסוף החודש בוושינגטון בחסות הנשיא טראמפ. מגעים ופגישות בין שרים ישראלים למקביליהם המצרים אינם מתקיימים. הגיע הזמן שפגישות בין מנהיגים ישראלים ומצרים יערכו באופן שוטף ושגרתי כאן באזור, במקום בוושינגטון הרחוקה. דיאלוג ישיר, ללא מתווכים, הוא הדרך הטובה ביותר לחזק את האמון, ההבנות והשותפות האסטרטגית.
ד"ר דוד גוברין, שגריר ישראל (לשעבר) במצרים ובמרוקו וכיום מרצה באוניברסיטת רייכמן.
