צוֹק העיתים מעלה מתהומות סוגיות יסוד. מעלן מחדש. הוויכוח בחברה הישראלית מינואר 23' עד 7 באוקטובר 23' בדבר המהפכה המשפטית ניטש על תשתיות הקיום הישראלי: "יהודית", "דמוקרטית" או שמא "יהודית-דמוקרטית". ואילו הטבח בשמחת תורה והמלחמה מעלים מחדש סוגיות מעמקים בדבר הגורל היהודי, הנס הציוני והעתיד הישראלי.
"מי שיש לו 'לַמָה' יוכל לשאת כל 'איך'" - המשפט הזה של ניטשה נראה לי מתאים מאד לזמננו ולמקומנו. נוכל לשאת את הקשיים שנערמו על הקיום הישראלי ואשר ניצבים לפתחו אם נדע בשביל מה אנחנו נאבקים. העושר הגדול של התרבות שאנחנו יורשיה צריך להיות, לפיכך, נחלת הכלל, עושר תרבותי שיש לו גם השלכות מעשיות על הקיום החברתי הראוי. בזמנים כאלה אני נושא מחדש עיניים ל"אחד העם". אחד העם - או בשמו האמיתי, אשר גינצברג (1856-1927) - סבר שהיהדות אינה רק ואולי אף לא בעיקר דת, כי אם תרבות שלמה. לפיכך, יכול אדם להיות ספוג כולו בתרבות יהודית ולא להיות אדם מאמין. ודוק: האופציה האחד-העמית שונה מאופציה "מסורתית" מקובלת בזמננו בכך שהיא במפורש מתייחסת לכך שניתן לכפור מכל וכל במטפיזיקה היהודית הדתית, ואף במטפיזיקה דתית בכלל, ולהיוותר עם זאת יהודי שלם.
כך כתב אחד העם ב-1891 באחד הקטעים הידועים בכתביו: "אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא ‘היתר’ למציאותו; אני הנני יודע ‘מפני מה אשאר יהודי’, או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי ; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה ‘הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין’, מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי".
לאחיי לציבור שאני מרגיש חלק ממנו, הציבור היהודי החילוני בישראל, אלה שנקראו בימי המחלוקת על המהפכה המשפטית "הציבור הליברלי", אני קורא בעקבות "אחד העם": התרבות היהודית היא גם תרבותנו! ואפשר בהחלט להסכים עם כל מה שכותב ריצ'רד דוקינס על אבולוציה ונגד דת ("הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דארווין") ולהיוותר יהודי לאומי. זאת בתנאי שהתרבות היהודית, על חלק מהטקסים והטקסטים שלה, הופכת להיות נחלתנו. הבה נעניק לעצמנו ולילדינו עוד "לַמָה?" על מנת שיקל עלינו יותר ה"איך". הבה נשוב ונהיה בני בית בתרבות הזו. אחד העם היה בו זמנית תלמיד חכם יהודי ואתיאיסט. והיותו כזה לא הותירה את יריביו האידאולוגים אדישים. שנים רבות אני עוסק באחד העם ורק לאחרונה, מעיון בערך הוויקיפדיה שלו, גיליתי שבמסורת החב"דית נשמרו כמה אמרות חוכמה שלו, שעוררו את התפעלות החב"דניקים. כך שגם טקטית, לא רק עקרונית, ניכוס מחדש של התרבות היהודית על ידי הציבור הישראלי הליברלי יותיר חותם.
לאחיי לציבור היהודי החילוני בישראל אני קורא בעקבות "אחד העם": התרבות היהודית היא גם תרבותנו! הבה נשוב ונהיה בני בית בתרבות הזו
ניתן לטעון כלפי הציטוט לעיל מאחד העם ובכלל כלפי הטענה שלי שהיא מותאמת יותר לאנשים שזכו לחינוך יהודי מסורתי, אך אין להם כבר חלק ונחלה במטפיזיקה הדתית. במילים אחרות, ניתן לטעון שמשנתו של אחד העם מתאימה לאנשים כמותו, קרי "חוזרים בשאלה". אנשים כאלה אכן יכולים להוציא משפט כלבבם על האמונות שהנחילום אבותיהם מבלי שייראו שבגלל זה יינתק הקשר בינם לבין עמם, עקב המטען התרבותי הרב שספגו בילדותם. אך מה יעשו מי שלא גדלו על ברכי החינוך היהודי מלכתחילה?
על זה אענה בקצרה שתי תשובות. הראשונה, הדברים אינם בלתי הפיכים: אפשר להעניק לילדינו חינוך יהודי-תרבותי עשיר, כפי שהדבר אכן נעשה בארץ בדורות קודמים, כשחניכי החינוך הממלכתי הועשרו בידע יהודי, ולא רק תנ"כי. שנית, אכן העמדה הזו תדבר יותר אל "חוזרים בשאלה", אבל יש לשים לב ש"חוזרים בשאלה" הופכים אט אט לסקטור מובחן בתרבות ובפוליטיקה הישראלית. רובם, כמדומה, מתמקמים במרכז הפוליטי (ראו למשל אנשים כמו בני גנץ, אורית פרקש-הכהן ומיכאל ביטון, מ"המחנה הממלכתי", שלהערכתי עונים על ההגדרה של "חוזרים בשאלה"). סקטור שנכון לו תפקיד מרכזי בקימומה מחדש של הזהות הישראלית.