לא משנה אם החוק לפיזור הכנסת בקריאה הטרומית היה עובר או לא עובר - הבעיה האמיתית היא לא פיזור הכנסת. הבעיה האמתית שלנו היא שהחברה מתפזרת.
שאלת הגיוס והשוויון בנטל אינה שאלה פוליטית או בעיה פוליטית, זו בעיה חברתית. יתרה מזאת המעבר שלה לשדה הפוליטי, אמנם מאלץ את הנושאים והנותנים לפעול במסגרת זמן מוגבל אבל במהות מסבך אותה ומקשה על פתרונה.
בליבת ההימנעות החרדית ואחרי הסרת נימוקים שונים נמצא חסם אחד: החשש של כל הורה חרדי מכך שהבן יכנס לצבא חרדי ולא יצא חרדי. זו בעיית אמון. אומר את המובן מאליו: אמון לא נבנה במהלכים מהירים או עטופים במהלכי יחסי ציבור. במילים אחרות, צ'ולנט בליל שישי בבסיס הצבאי או חולצות לבנות בשבת בבסיס לא יביאו חרדי אחד להתגייס לצה"ל.
שאלת הגיוס והשוויון בנטל אינה שאלה פוליטית או בעיה פוליטית, זו בעיה חברתית. יתרה מזאת המעבר שלה לשדה הפוליטי, אמנם מאלץ את הנושאים והנותנים לפעול במסגרת זמן מוגבל אבל במהות מסבך אותה ומקשה על פתרונה
מספר חודשים אחרי פתיחת מלחמת "חרבות ברזל" ערכתי יחד עם עמיתי ד"ר אסף מלחי מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה על המגזר החרדי סביב אירועי המלחמה. קיימנו ראיונות עומק עם פעילים חברתיים, גברים ונשים, מהמגזרים השונים בחברה החרדית. שמענו מהם תובנות שלכאורה יכולות לייצר מסקנות מנוגדות אבל הן מספרות את הסיפור כולו. מהראיונות עלה הרצון להגביר את התרומה לחברה ולשמר את הבידול. שמענו מהם ביקורת על העדר עשייה מספקת, בצד קיום תפילות, מצד ההנהגה החרדית ואמירה ברורה כי הקהילה בהגדרה לא תשתנה אבל השינוי יצמח מהשטח.
נעמיק לרגע בדילמות של ההנהגה החרדית שאת ביטויי הקצה ראינו בפגישות ובמשא המתן בימים האחרונים בכנסת. העיקרון החרדי שאף אחד לא מסוגל לסגור את הגמרא לבחור חרדי שיושב ולומד תורה במאמת – חוצה את החרדיות האשכנזית ואת החרדיות הספרדית. הסקטור בתוך המגזר החרדי האשכנזי שעסק בימי המלחמה בפעילויות התנדבויות מחוץ לסביבת החרדיות הוא יחסית זניח בהיקפו ואין בו כדי יכולת להשפיע על המנהיגות. ההבדל בעמדות בין החסידים לליטאים נבע כתוצאה מההבדל שלהם בקרבה לישראליות, הדבר בא לידי ביטוי גם במחקרים שנעשו לאחר המלחמה.
הדילמה בש"ס מורכבת בעצם מהקהלים המרכיבים אותה. המעגל הליטאי –ספרדי המשתייך לזרם החרדי המרכזי הקרוב לחרדיות האשכנזית והמעגל השני הוא החרדיות הספרדית והמסורתיות שיש לה השקה גדולה יותר עם המציאות האקטואלית. הקו שהוביל יו"ר ש"ס אריה דרעי למסמך הבנות ולניסיון להסדרה של המשבר נובע לא רק מתוך אחריות שלו למידע המודיעיני שחשוף בפניו אלא גם לקריאת המפה בשאלת יכולת החברה הכללית להכיל את המשבר לאחר השבעה באוקטובר והתנועות הפנים מגזריות בקהילת החרדיות המודרנית – משתלבת.
"פיקוח נפש כפול"
אז מה עושים שהבית בוער? מה עושים שכולם קורסים והממסד החרדי יושב מנגד? מה קורה שהחברה מתפזרת? מצב שכזה נכון, לעניות דעתי, להחיל על שני הצדדים "פיקוח נפש כפול".
פיקוח נפש הוא עקרון הלכתי שקובע כי הצלת חיים גוברת על כמעט כל איסורי התורה. במצב בו קיים חשש ממשי לחיי אדם, מותר ואף חובה לעבור על מצוות כדי להציל חיים.
הפיקוח נפש על החברה החרדית אומר כי מה שהיה לא יהיה יותר. חובה עליהם לשקף פומבית את חשיבות ערך הנשיאה המשותפת בנטל והם יכולים להיות חלק אמתי בלי להיטמע. אפשר לשמור על חומות הבידול אבל בתוקף הנסיבות חובה, ואולי הדבר הוא זכות לפתוח דרכי מעבר לעבר הכלל. בעת הזאת צריכה החרדיות לא רק לעשות השתדלות אלא שהיא גם תראה בבולטות.
רועי לחמנוביץהפיקוח נפש על הציבור הכללי הוא לראות את החברה החרדית, בשאלת השוויון בנטל, במשקפי מאמץ ולא במשקפי תוצאה אם הרצון לראות שינוי בתמונת המציאות. הציבור הכללי צריך להכיר באמת וללא תנאי בערך לימוד התורה עבור הציבור הדתי והחרדי. להבין שבשלב הראשון התרומה החרדית תהיה באזורי החוזקות של הציבור החרדי (לא רק זקא, כב"א או הצלה אלא גם פקע"ר, חיל חינוך ותפקידים עורפיים מותאמים) תוך כדי יישום תכנית המעבירה את ההשתתפות בנטל לשוויון בנטל.
אם הצדדים יתעקשו על הכרעה ולא על הסדרה – חוק פיזור החברה הישראלית יעבור בשלוש קריאות.
רועי לחמנוביץ' הוא יועץ אסטרטגי. בעבר כיהן כדובר ש"ס ודובר עיריית בית שמש
