בימים האחרונים היו שתי התפתחויות בלחימה באיראן עם נגיעה ישירה לאירופה: מקורות ישראליים חשפו שלאיראן טילים עם יכולת להגיע לרוב יבשת אירופה, ונשיא ארה"ב טראמפ קרא למדינות אירופה לסייע בפתיחת מיצרי הרמוז. למרות שתי ההתפתחויות הללו – מדינות אירופה החליטו לא להתערב באופן פעיל במערכה. בחירה זו עשויה להיראות תמוהה לאור העובדה שאירופה משתייכת למחנה המדינות הדמוקרטי-ליברלי-מערבי בהובלת ארה"ב, והלחימה מתקיימת נגד אויב פונדמנטליסטי שנמצא בברור במחנה הנגדי אשר נתמך במעצמות כמו סין ורוסיה מהן אירופה סולדת. כלומר, למרות שלמדינות אירופה יש אינטרס מובהק שידם של ישראל וארה"ב תצא על העליונה – הן עומדות מנגד ולא נרתמות לקדם מטרה זו באופן אקטיבי.
ההסבר של המנהיגים האירופאים קצר וקולע: "זו אינה המלחמה של אירופה" ("This is not Europe's war"). אך ניסיון ליישב את הסתירה בין תוצאת הלחימה שתשרת את אירופה לבין היעדר פעילותה של אירופה לקדם תוצאה זו, מניב ארבעה הסברים מספקים יותר.
ראשית, כפי שבישראל נוטים להתייחס לאיראן כאיום המשמעותי ביותר, באירופה איום הייחוס מגיע מרוסיה. לאור הניסיון המר של אוקראינה שעדיין נלחמת ברוסים ארבע שנים אחרי הפלישה לשטחה, מנהיגי אירופה נערכים לפלישה או התגרות רוסית כל העת. יש אירופאים האומרים שפלישה רוסית נוספת לאירופה אינה שאלה של "אם" אלא של "מתי". מאחר שרוב מדינות אירופה אינן מוכנות למלחמה קינטית בשטחן, הגישה הרווחת היא שנכון לשמור מלאים, משאבים וחוסן שיידרש לה.
שנית, מדינות אירופאיות מייחסות חשיבות רבה לחוק הבינלאומי שעומד בבסיס הסדר העולמי שהן עזרו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה. בהיבט זה, מכת הפתיחה הישראלית-אמריקנית מציבה שני אתגרים. בעיה אחת זו מידת האיום שאיראן הציבה בפני התוקפות ערב המלחמה. אתגר זה מתחדד על רקע דבריו של שר החוץ העומאני, שטען שהמו״מ בז׳נבה הניב התקדמות דיפלומטית, דבר שמחזק את התפיסה של מלחמה מתוך בחירה ולא מתוך הכרח של הגנה עצמית. בעיה נוספת, הינה ההסתייגות האירופאית ממטרת הלחימה שהוגדרה כחילופי שלטון באיראן (regime change). בשיח האירופאי אף עולות תהיות אם יש הבדל בין אופי המתקפה הרוסית על אוקראינה לזו האמריקנית-ישראלית על איראן, ונשאלות שאלות אם ישראל וארה"ב יתקפו מדינה אירופאית במידה וההנהגה שתיבחר לא תהיה לרוחן.
סיבה שלישית: באירופה יש כעס וסלידה מגישתו של טראמפ שהתנגח במדינות היבשת ובברית נאט"ו משנכנס לתפקידו. מה שחמור יותר מבחינת מדינות היבשת: נשיא ארה"ב בחר לצאת למלחמה שעתידה להשפיע ישירות על אירופה – מבחינה כלכלית ואנרגטית – בלי להתייעץ עם מנהיגיה או להתחשב בדעתם. ועוד, מבחינה ביטחונית – מדינות אירופה מתלוננות שהמלחמה באיראן באה ישירות על חשבונן כאשר נשק אמריקאי שהוצב באירופה ואשר הובטח לאוקראינה מוסט כעת למזרח התיכון.
פנייה למדינות אירופה מתוך עמדה המכירה באתגרים ובדילמות של היבשת – גם אם לא תניב הסכמה מלאה או דרך פעולה אירופאית התואמת בדיוק את השאיפות הישראליות – תסייע במניעת הידרדרות ביחסים החשובים כל כך עם שוך הקרבות
סיבה רביעית: חשש מההשפעה של הארכת הלחימה על החיים באירופה עצמה. כך למשל, קיים חשש כבד מעליית מחירי האנרגיה כאשר כבר כעת חימום הבית וצריכת החשמל מכבידים מאוד על הכיס האירופאי (עקב המלחמה באוקראינה). היבט נוסף, החשש שאי יציבות באיראן תוביל לגלי הגירה לאירופה. הפחד מעלייה במחירים ומהגירה מאסיבית, יחד עם היעדר האיום המיידי שאזרחי אירופה מייחסים לאיראן, מעוררות את רצון הציבור האירופאי לסיום מהיר של המלחמה. המנהיגים האירופאים משקפים תחושות אלה של הציבור שבחר בהם.
ד"ר מיכל חטואל רדושיצקיחן גליליבהינתן מצב עניינים זה, במקביל למאמץ המלחמתי העצים חשוב שישראל ואזרחיה יפעלו בערוצים דיפלומטים, כולל דיפלומטיה ציבורית, להבהיר את הנרטיב הישראלי. כך למשל, כדאי להבליט שתי נקודות דמיון: אחת, את הקשר בין רוסיה – שכאמור, מטרידה את האירופאים, ואיראן – שמטרידה את הישראלים. רוסיה ואיראן משתפות פעולה בשדה הקרב ונשיא אוקראינה זלנסקי אף ציין שאותם טילים שאיראן משגרת למדינות המפרץ משמשים את הרוסים במתקפות על אוקראינה. נקודת דמיון נוספת: איראן מאיימת גם על אירופה, לא רק ישראל. מעבר לטילים האיראנים שידוע כעת שיכולים להגיע עד אירופה, לאחרונה נחשפו גם חוליות ריגול איראניות ביוון, קפריסין ובריטניה.
פנייה למדינות אירופה מתוך עמדה המכירה באתגרים ובדילמות של היבשת – גם אם לא תניב הסכמה מלאה או דרך פעולה אירופאית התואמת בדיוק את השאיפות הישראליות – תסייע במניעת הידרדרות ביחסים החשובים כל כך עם שוך הקרבות.
ד"ר מיכל חטואל-רדושציקי, יועצת בכירה ומנהלת התכנית הבינלאומית במיינד ישראל, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה בפורום דבורה: נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי
