ב-2 ביולי 1995 חגגה וולאא אבו קטיש הקטנה את יום הולדתה השלישי בביתה שבמזרח ירושלים, מוקפת במשפחה אוהבת. פחות מארבעה שבועות לאחר מכן, ביום שישי ה-28 ביולי, יצאה יחד עם משפחתה לבילוי בפארק קנדה שבאזור לטרון, לכבוד קרובי משפחה שהגיעו לביקור מירדן. זה היה חודשים ספורים אחרי הסכם השלום עם המדינה השכנה, והמבוגרים שוחחו זה עם זה והעלו יחד זכרונות, בעוד הילדים התרוצצו בחופשיות בין העצים. לפתע שאלה אמא של וולאא, בסמה, "איפה הילדה?". מאז חלפו 31 שנים, ותשובה לא נמצאה.
הסיפור של וולאא אקטיש שנעלמה בפארק קנדה ביולי 1995
(גיל יוחנן)
"קרובי המשפחה מירדן רצו לראות את האזור, אמרו לנו שהם לא ראו אותנו כבר מזמן ורוצים לבקר", מספר נימר אבו גוש, קרוב משפחה של וולאא שנכח בפארק באותם רגעים שנעלמה - וכעת חוזר אליו כדי לשחזר את האירועים. "אמרנו להם בכיף, אספנו את כל המשפחה ונסענו למקום. כשהגענו התפצלנו לאזורים שונים, והילדים הלכו לשחק לבד. הגיעו גם קרובי משפחה שלנו מאבו גוש, דיברנו ונזכרנו יחד בעבר, איך הדברים היו פעם. פתאום הילדים חזרו מאזור סמוך, ואשתו של דוד שלי - בסמה, אמא של וולאא - שאלה אותם איפה היא".
הילדים, לדברי אבו גוש, הופתעו מהשאלה. "וולאא לא הלכה אליכם? היא לא איתנו", סיפרו לאימה.
כל אחד מבני המשפחה הלך לחפש באזור אחר בפארק רחב הידיים, שמשתרע על פני שטח של כ-12,000 דונם. "קראנו לה, 'וולאא, וולאא, וולאאאא'. אני זוכר שדוד שלי אבו סלים, אבא של הילדה, הגיע ושאלה מה קרה, ואמרנו לו שהיא נעלמה ואנחנו מחפשים אותה. הוא התקשר מיד למשטרת בית שמש שהגיעו למקום וסייעו בחיפושים, ולאחר מכן הגיעו גם סיורים של הצבא. הם אמרו לנו שכל אחד מאיתנו ילווה בסיור כזה בתקווה שנמצא אותה".
אבו גוש זוכר כי הצטרף לסיור של חיילים, שנתנו לו גם רמקול כדי שיוכל לקרוא בשמה של וולאא. הוא מצביע על האזור שלכיוונו הלך כדי למצוא אותה, ושוב מתאר כיצד קרא לה שוב ושוב, ללא כל תגובה. "נשארנו עד 00:00 בלילה לצורך החיפושים, ובסוף המשטרה אמרה לנו שהם ימשיכו לחפש בלילה, ושאנחנו לא יכולים. חזרנו למחרת, ואיתנו עוד המון אנשים ששמעו על מה שקרה - מרמלה, מאבו גוש ומירושלים. כל האזור היה מלא באנשים שחיפשו את וולאא".
מומחים מטעם המשטרה הגיעו וסרקו גם הם את השטח, ויחידת צלילה נכנסה אל תוך מאגר מים באזור מחשש שאולי וולאא נפלה לתוכו, מבלי שמצאה דבר. "אחר כך הם אמרו לנו שהם רוצים לבדוק את הבריכה, שאז הייתה מלאה במים", הוא מספר. "רוקנו אותה, אבל זה לא עזר. וולא לא הייתה שם. אפילו הצבא הביא מכשיר מיוחד, כזה שמזהה חפצים גם אם הם קוברים שבע שכבות מתחת לאדמה. הם חיפשו בכל האזור מבלי שמצאו כלום".
לאבו גוש אין טענות לכוחות הביטחון. "המשטרה והצבא עשו כמיטב יכולתם והשקיעו כל מאמץ", הוא אומר. "לרוע המזל, הפצע נותר פתוח מאז. לא חלה שום התקדמות. בהתחלה עוד פרסמנו מודעות בעיתונים והודעות ברדיו ובטלוויזיה, וכל מיני אנשים יצרו קשר ואמרו שראו את הילדה. הלכנו למקומות רחוקים רק כדי לגלות בכל פעם מחדש שזו לא וולאא. שלוש או ארבע פעמים ראינו ילדות שלא היו היא".
"אנחנו לא יודעים אם היא בחיים או לא, אין לה זכר בכלל", הוא אומר. "אין דם, אין בגדים, אפילו לא שערה".
בצר לו, הוא משער כי וולאא נחטפה, "אבל מי חטף אותה - אנחנו לא יודעים. אין שום סימן. אם היו הורגים אותה בשטח אז היו ראיות, אבל אין כלום. מסרנו תיאורים למשטרה של אנשים מטרידים שהיו סביבנו ונעלמו, אבל השוטרים אמרו שהם לא מצאו אותם".
להורים של וולאא קשה היום לדבר על המקרה ולשחזר לאחור את האירועים. הם עדיין מקווים שבתם עוד תופיע שוב, איכשהו. נולדה להם מאז עוד ילדה, והיא - וגם אחיה הגדולים - עדיין שואלים על וולאא מעת לעת. "אני מכיר סיפור על גבר שחזר אחרי 40 שנה", אומר אבו גוש בתקווה. "אז אמנם עברו יותר משלושים שנה, אבל עדיין יש לנו תקווה שבעזרת השם היא תחזור. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברנו".
מהמשטרה נמסר: "במסגרת החקירה נעשו פעולות חקירה רבות ומגוונות, אשר עד כה לא הובילו לפריצת דרך בדבר היעדרותה. ככל שיתקבל מידע חדש, הנושא ייבדק עד למיצויו במטרה לאתרה".
