לאחרונה פרסמו מאות אומנים מכתב פומבי שקורא ל"הפסקת המלחמה", ל"הפסקת ההרעבה", ל"הפסקת הרג הילדים וההרס המיותר בעזה" – כלשונם – ולשחרור החטופים. בעיניי, המכתב הזה אינו ביטוי לערכיות מוסרית. הוא תוצאה של רגשנות נטולת אחריות, ואולי גם של ניתוק כואב.
רגש הוא דבר חזק. בלתי נמנע. במיוחד לנוכח התמונות שמפרסם חמאס – תמונות זוועה, בין אם אמיתיות או מבוימות, שמצליחות לטלטל גם את האדם השקול ביותר. אבל רגשנות איננה מוסר, ורגש איננו יכול לשמש מצפן מוסרי, ודאי לא כלי לקביעת מדיניות.
כאדם מוסרי, איני מסתפק בתחושת צער מול תמונה של ילד רעב או של חטוף סובל. אני שואל: האם זו תמונה אותנטית? האם היא משקפת מציאות כוללת או מקרה קצה? מי אחראי למצב הזה - אנחנו? הם? שנינו? ומה החלופה? מה יקרה אם נפסיק עכשיו את המלחמה? אם לא נפקח על אספקת המזון?
מי שלא שואל את השאלות האלה, ומביע עמדה, רוצה להיראות מוסרי, לא להיות מוסרי! וזה הבדל עצום.
רגש הוא דבר חזק. בלתי נמנע. במיוחד לנוכח התמונות שמפרסם חמאס – תמונות זוועה, בין אם אמיתיות או מבוימות, שמצליחות לטלטל גם את האדם השקול ביותר. אבל רגשנות איננה מוסר, ורגש איננו יכול לשמש מצפן מוסרי, ודאי לא כלי לקביעת מדיניות
אמנים חיים על רגש. זו מתנתם. אבל כשרגש הופך למכתב קולקטיבי שמבטא עמדה מדינית – "הפסקת המלחמה עכשיו" – זה כבר לא שיר. זו הצהרה פוליטית, שאינה מבוססת על מידע, הכשרה או הבנה של המציאות. וכאן מתחילה הבעיה השנייה: ההשלכות הדמוקרטיות של רגשנות ציבורית רועשת.
בימינו, נדמה שכל משפיע-דעה עם עשרות אלפי עוקבים רשאי לקבוע מהי האמת ומהי המדיניות הרצויה. זו לא דמוקרטיה. זו פארודיה על דמוקרטיה.
היא מזכירה את הדמוקרטיה האתונאית שקרסה כשההמון קבע הכול על סמך דעה רגעית, בלי הבנה, בלי אחריות.אנחנו לא אמורים לקבוע מדיניות על בסיס סרטון מרגש בטיקטוק. לשם כך קיימת ממשלה, מערכת ביטחונית ואנשי מקצוע. אם כל שחקן, זמר או סופר יכול להכריז שהמלחמה מיותרת – מה ההבדל בינם לבין המטכ"ל?
ולבסוף - מאיפה האומנים מקבלים את המידע שלהם? אם רובם קוראים את אותו עיתון, שמזין אותם בדיכאון, ייאוש ואשמה, קל להבין למה הם חותמים. ואם רובם לא מכירים מקרוב לוחמים, מילואימניקים, משפחות שכולות – אולי אין להם מושג עד כמה המכתב הזה פוגע.
זו כמעט בגידה מוסרית
יש לי מאות חברים, תלמידים, מכרים ובני משפחה שנמצאים עכשיו בתוך עזה. אני מכיר את עיניהם. את המצפון שלהם. את הכאב שהם נושאים בכל ירייה. להאשים אותם ב"הרס מיותר"? ב"הרעבה"? זה עוול מוסרי. זו כמעט בגידה מוסרית.
אותה קבוצה חתומה נראית לעיתים כאילו היא יושבת על אי קוסמופוליטי מעל האוקיינוס האטלנטי, צופה עלינו דרך העדשה המעוותת של הניו יורק טיימס, ומסיקה מסקנות על מציאות שאין לה שום קשר איתה.
וזה מביא אותי לשורש עמוק יותר: מדוע קבוצה מסוימת בארץ מאמצת את ההאשמות האנטישמיות של הרעבה והרג זדוני של חפים מפשע?
האנטישמיות לא התחילה באוקטובר. היא גם לא נולדה בשואה. היא רדפה את העם היהודי אלפי שנים. אבל במשך דורות ידענו - אני נרדף בגלל שאני יהודי, ובגלל שבחרתי להישאר כזה. וזה שווה את הסבל.
האמנציפציה באירופה הציעה ליהודים עסקה חדשה: תתבוללו, תתחלנו, תוותרו על הזהות שלכם — ונקבל אתכם. היהודים הסכימו, ניסו, התאמצו. ואז צצה אנטישמיות חדשה - מתוחכמת יותר, זדונית יותר, מעוותת יותר. לא בגלל הדת. לא בגלל הלאום. בגלל עצם הקיום. אתם אשמים בקפיטליזם ובקומוניזם, בליברליזם ובפאשיזם - בצרות העולם, גם כשהן סותרות זו את זו.
ומה קורה אז? ההפנמה. כשהיהודים מגדירים את זהותם דרך מבט שונאיהם - הם גם מאמצים אוטומטית את הביקורת שלהם. או אז הם הופכים לאויבי עצמם.
המכתב של האומנים נגוע בדיוק בזה. לא רק ביקורת מדינית, אלא קריאה סמויה כלפי האליטות בעולם: "אנחנו יהודים טובים! נאורים! כמוכם! אז למה אתם שונאים אותנו?".
וכשהשנאה לא נעלמת – מופנית האשמה פנימה: "זה לא אנחנו - זה הם. החיילים, הטייסים, הדתיים, הממשלה, האחרים. אל תבלבלו בינינו".
תמיר גרנות צילום: גדי קבלואבל זו אשליה. אין לכם לאן לברוח. חזרו אל עצמכם. לא כתגובה פוליטית, אלא כמהלך של ריפוי מוסרי. תאמינו ביהדותכם, במי שאתם, כדי שתעמדו קרקע מוסרית איתנה.
ורק משם — ממרכז הזהות, לא משוליה — תצמח קריאה של אמת: לתיקון עולם, להזדהות שיש בה אחריות, ולמוסר שאיננו רגשני אלא יציב, עמוק, ומבוסס אמת.
הרב תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב
