היום כביכול נחצה קו אדום במחאה נגד ראש הממשלה. נכון שהפעם היא עטופה בסלוגנים של מחאה למען החטופים אבל לכולם כבר ברור שזהו שחזור של מחאות עבר שתופסות טרמפ על משפחות חטופים. בעבר היו אלה המחאות בכיכר גורן, מחאות הדגלים השחורים, המחאה נגד הרפורמה, אפילו המחאה נגד הגז השתרבבה בשלב מסוים, והיום זו המחאה של משפחות חטופים שטרמפיסטים מתלבשים עליה.
גם האלימות שראינו היום אינה חדשה. שיבוש חייהם של תושבי שכונת רחביה שבה נשרפה מכונית (של זוג צעיר עם שלוש בנות, שתיים מהן פגות, והאב משרת במילואים) בעקבות אירוע ההצתה, הוא עניין שבשגרה כבר שנים. אם זו לא הצתה הרי שמדובר בהפרעה אחרת לסדר הציבורי - רעש בלתי פוסק המפריע לנהל חיים תקינים, ניסיון פריצה לבית ראש הממשלה, חסימת צירי תנועה ואמלול התושבים. אין חדש תחת השמש. מה שהיה שונה הפעם זו הסבלנות הציבורית.
ריאיון עם תמר בר שי, הבוקר ב-ynet
(צילום: ליאור שרון)
אחרי השבעה באוקטובר וההתגייסות הציבורית הנרחבת למלחמה בגוף ובנפש, לציבור אין את הפריווילגיה והמוכנות הנפשית למחאות מסוג זה, שעברו את הסף כבר אז - פשוט הייתה להן יותר לגיטימציה. מספרן של משפחות השכול גדל, סוגיית החטופים מעסיקה את הישראלים באופן טבעי, ובניגוד למה שחושבים המוחים, אלימות איננה כלי משכנע - ועל אחת כמה וכמה לאחר אירועי האלימות במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית שקדמו לטבח השבעה באוקטובר.
הרעיון שאלימות יכולה לשכנע ציבור בצדקתו של ציבור אחר חטפה מכה קשה עוד לפני הטבח. היה זה בתפילה שלא הייתה בכיכר דיזנגוף בתל אביב ביום כיפור. כבר אז החלה לחלחל ההבנה שדמוקרטיה כשיטה עובדת יותר טוב דרך הקלפי וביכולת לגשר על פערים בין נבחרי ציבור בכנסת, מאשר במאבקים ציבוריים אלימים.
המחאות נגד הרפורמה ואלה שמגיעות מאותו אזור חיוג מאז, הן למעשה הפעלת אלימות בידי אזרחים נגד אזרחים שאין ביניהם סכסוך ביטחוני או לאומי. יש ביניהם חוסר הסכמה על הדרך
שם, באותה כיכר, התחדדה התודעה הישראלית שכאוס ואלימות כשיטת עבודה סדורה הם אלה שקובעים את הטון של המחאה, שהאמינה שבזכות אותו טרור אזרחי יצליחו לשכנע את שאר הציבור בצדקתם.
היו מי שניסו להקטין את ההצתה הבוקר בכך שהשוו אותה לאירועי הצתה ביהודה ושומרון. שרטנו על כך שמי שמבקרים את השריפה הזו, עוצמים עיניים אל מול שריפת כלי רכב של ערבים. זהו גלגול עיניים מיותר וצבוע. אירועי אלימות (ויש מעטים כאלה) של יהודים כלפי ערבים זוכים לטיפול משפטי, ביטחוני וממסדי. יש חטיבה שלמה בשב"כ שמיועדת לנושא הזה וכשיש אירועים כאלה הגינוי הוא נרחב. וגם המובן מאליו הוא שאלה אירועים שמתקיימים בתוך סכסוך לאומי כתגובה לטרור ערבי רצחני.
נוה דרומי צילום: איליה מלניקובאין דומה בין המקרים. האירוע בירושלים הוא תוצר של הלבנת אלימות בידי דמויות ציבוריות מהמעלה הראשונה: רמטכ"לים לשעבר, אנשי מוסד לשעבר ואחרים שלקחו חלק במחאה האלימה נגד הרפורמה. היועמ"שית היא שאמרה לפי דיווחים כי אין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי, ולמעשה התירה את האלימות. מפקד מחוז תל-אביב, למשל, זכה למחיאות כפיים כשהוא מתהלך בציר תנועה מרכזי.
ויש עוד הבדל - המחאות נגד הרפורמה ואלה שמגיעות מאותו אזור חיוג מאז, הן למעשה הפעלת אלימות בידי אזרחים נגד אזרחים שאין ביניהם סכסוך ביטחוני או לאומי. יש ביניהם חוסר הסכמה על הדרך: אלימות, או דמוקרטיה - זו השאלה.
