ביום רביעי נחגוג את חג הפסח, זמן חירותנו. בשנים האחרונות יצא לנו לחגוג את חירותנו בזום, במרחב המוגן, או לבד בבית, מחשש לנסוע תחת מטר טילים ומיירטים. ואולי גם השנה זמן חירותנו יהיה קשור יותר ליציאה מהמרחב המוגן מאשר מעול העבדות של המצרים.
לפני שהפכתי לחוקר התנהגותי, למדתי צילום ואמנות. וכמו בהתנהגות, גם שם הכול עניין של זוויות. מה נכנס לתוך הפריים, מה נשאר בחוץ, ואיך הקומפוזיציה מייצרת "מציאות" בעיני המתבונן.
דרך לימודי האמנות נחשפתי לפילוסופיה. לסוקרטס, לאפלטון, לדקארט, לניטשה ולסארטר. הפילוסופיה עזרה לי לארגן את החשיבה ולהבין את המסלול המקצועי שלי. שנה לאחר מכן כבר למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. לא הייתה לי בגרות (טוקבקים על ההשכלה שלי בעוד מספר שניות). לא כדי להיות מטפל – למרות שגם זה חשוב – אלא כדי להבין איך אנחנו חושבים.
משל המערה של אפלטון השפיע עלי במיוחד, ונראה שהוא מעולם לא היה רלוונטי יותר מהיום. בקצרה, המשל מתאר אנשים כבולים בשלשלאות בתוך מערה. רואים את העולם החיצון רק כצללים חולפים על הקיר, בטוחים שזו המציאות. כשאחד משתחרר ויוצא החוצה, הוא מגלה אנשים, מבנים, נחשף לאור השמש. הוא חוזר לספר לאחרים מה ראה. אך במקום הכרת טובה, הוא זוכה לקבלת פנים עוינת. לא משום שהוא טועה, אלא משום שהאמת מפחידה אותם.
וכמו לפני כמעט 2,400 שנה, גם היום אנחנו ממשיכים להיאחז בצללים. לא מתוך טיפשות, אלא מפחד. אור האמת מסנוור, אז קל יותר לעצום עיניים. לא משנה מי אנחנו, או למי אנחנו מאמינים. כולנו משוכנעים שהאמת היא רק מה שאנחנו רואים.
כולם חושבים שהם צודקים
כל מחנה בישראל בטוח שהוא זה שנחשף אל האור, בעוד כל האחרים תקועים בצללים (ביטוי נימוסי ל"בלתי שפויים"). שהוא לוחם הצדק, מגן האמת והמוסר הבלעדי. אבל הביטחון הזה הוא רק אשליה מנחמת שהופכת את כולנו עיוורים. כי ברגע שאנחנו כל כך בטוחים בצדקת דרכנו, אין שום סיבה לבחון את עצמנו.
כאן חוזרת הפילוסופיה. לא כדי "להכריע" מי צודק ומי טועה. בשביל לפקוח עיניים. אמנם עברתי לפסיכולוגיה לפני שהוסמכתי כפילוסוף, אבל מה שחקרתי עם השנים התגבש לשני עקרונות פשוטים. שקל להסביר, אבל קשה יותר ליישם.
העיקרון הראשון אומר שהמוסר אף פעם לא שחור-לבן, אבל ההחלטות שלנו כן. המציאות מורכבת, צריך להתחשב בנסיבות, אבל בכל מצב נתון יש החלטה מוסרית יותר והחלטה מוסרית פחות. ובניגוד לאמונה הרווחת, המורכבות אינה פוטרת אותנו מהצורך להבחין בין טוב לרע. היא רק עושה את הצורך הזה פחות נוח.
העיקרון השני מושפע מאוד מסוקרטס, מורו ורבו של אפלטון ממשל המערה. זה המשך ישיר של העיקרון הראשון, והוא אומר שהחופש האמיתי הוא לא לעשות מה שרוצים, אלא היכולת להבחין בין טוב לרע – ולבחור בנכון. גם אם זו האופציה הכי פחות נוחה.
חופש אמיתי הוא שליטה עצמית. וזו מושגת רק באמצעות ידע ועובדות, לא על ידי השתעבדות לדחפים, פחדים, או זהויות. אחרת, אנחנו לעולם לא יוצאים מהמערה. רק מחליפים שלשלאות. שלא ישעמם.
להמחיש את הרעיון, סוקרטס סיפר לקאליקלס על אדם שסובל מגירוד עז. הוא יכול לגרד, שכן הוא חופשי. ותחושת הגירוד משגעת. אבל כל גירוד רק יחמיר את הצורך לגרד שוב. בסוף, האדם לא שולט בעצמו. הוא רק נשלט בידי הדחף.
במקום חופש, אנחנו הופכים את הרצונות לאובססיה
כך, במקום חופש, אנחנו הופכים את הרצונות לאובססיה, ואז האובססיה הופכת לחוסר אונים. בלי יכולת להבחין בין טוב ורע, ועדיין להיות בטוחים שבחרנו נכון. חכמינו קראו לזה "יין חי" – יין שלא מהול במים. לפי הרמב"ם מי ששותה יין חי "יצא ידי ארבע כוסות ולא יצא ידי חירות". יין לא מהול מתאים למי שרוצה להשתכר מהר – אולי לברוח מהמציאות – ולא לאנשים חופשיים.
מצד אחד, לא ניתן לדעת מה נכון או לא נכון בלי העובדות. מצד שני, האמת לא מבטיחה שנוכל "להוכיח" עד כמה שאנחנו צודקים ועד כמה כל השאר טועים. אז שיהיה יותר קל ונעים, אנחנו פחות שואלים ויותר בוחרים במה שנראה לנו נכון
בפסח, אנחנו נדרשים לשתות ארבע כוסות יין בהסבה. כדרכם של בני חורין. לא משנה כמה עניים אנחנו. כנראה שגם חכמנו הבינו שהחירות מתחילה בתודעה. אז צריך לאמץ מנהגים של חופשיים, ולשתות באופן איטי ומעודן.
ובשביל שהתודעה תהיה מבוססת מציאות ולא "חיה בסרט", חייב אדם לבחון בכל דור ודור מה אמת ומה פייק.
הבעיה היא שזה חרב פיפיות. מצד אחד, לא ניתן לדעת מה נכון או לא נכון בלי העובדות. מצד שני, האמת לא מבטיחה שנוכל "להוכיח" עד כמה שאנחנו צודקים ועד כמה כל השאר טועים. אז שיהיה יותר קל ונעים, אנחנו פחות שואלים ויותר בוחרים במה שנראה לנו נכון.
זה לא עניין פוליטי. זה עניין קיומי. כחוקר התנהגותי, אני יודע כמה קל יותר לבנות "מציאות" שמצדיקה החלטות מאשר לקבל החלטות בהתאם למציאות. וכאדם שחי במציאות ישראלית כואבת, אני יודע כמה מפתה להיאחז בצל מוכר ובטוח, אפילו שהוא מעוות.
כמו בפילוסופיה, גם במחשבה היהודית יש הבחנה בין היעדר ה"חופש" – היעדר מגבלות, לבין ה"חירות" – היכולת לבחור נכון. כמעט כל חוכמה עתיקה מסכימה שחופש אמיתי הוא לבחור בין ערכים.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאבל נראה שקצת שכחנו שהמשמעות של חירות היא להיות מי שאתה, ושהחופש שלנו תלוי ברוח, לא ברכוש או בכוח.
וזה לא יסתיים בהפיכה שלטונית, הפיכה משטרית, או חנינה נשיאותית. הדרך חזרה לשפיות מתחילה בצעד אחד קטן. במקום להיות בטוחים, נשאל. האם מה שאנחנו רואים הוא האמת או צל מעוות ונוח. לא כדי שנהיה יותר "טובים" או "צודקים". בשביל שנהיה בני אדם שחיים יחד בחברה, לא במערה.
אז, אולי באמת נוכל לבחור בטוב. גם כשזה לא נעים או מרגיע. או כשזה לא מוכיח שאנחנו תמיד "בצד הנכון של ההיסטוריה". בחג שבו אנחנו מזכירים לעצמנו כל שנה ש"עבדים היינו", אולי החירות שנדרשת יותר מכל היא לא לצאת מהממ"ד אלא לצאת מהמערה שחפרנו לעצמנו.
חג חירות שמח.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
