במשך קרוב ל-80 דקות מצרים הייתה בדרך לחולל את אחת הסנסציות הגדולות של המונדיאל: היא הובילה על ארגנטינה, אלופת העולם, ונתנה לאומה של יותר ממאה מיליון בני אדם להאמין.
ואז הכול התהפך.
ארגנטינה הבקיעה, אחר כך שוב, ושוב, והחלום המצרי נגמר בתוך דקות.
האכזבה של נבחרת מצרים
(רויטרס)
זו דרכו של הספורט. אבל אולי גם דרכם של החיים. כי בסופו של דבר, כל בני האדם נאבקים על אותו משאב נדיר: תקווה. פוליטיקאים מבטיחים אותה. דתות בונות עליה. חברות טכנולוגיה מוכרות אותה. רופאים מאריכים אותה. הורים משקיעים אותה בילדיהם. משקיעים רוכשים אותה בבורסה.
כדורגל הוא מפעל לייצור תקווה. 90 דקות שבהן מיליוני אנשים מסכימים להאמין שהפעם זה יכול לקרות. ולכן כל שער הוא הרבה יותר משער
גם כדורגל הוא מפעל לייצור תקווה. 90 דקות שבהן מיליוני אנשים מסכימים להאמין שהפעם זה יכול לקרות. ולכן כל שער הוא הרבה יותר משער. הוא לא רק מוסיף נקודה ללוח. הוא מעביר את התקווה מצד אחד של המגרש לצד השני.
עד הדקה ה־79 התקווה הייתה מצרית. כמה דקות אחר כך היא כבר לבשה תכלת־לבן. אולי זו הסיבה שספורט מרגש אותנו כל כך. הוא חושף אמת פשוטה על בני האדם: אנחנו שונים בדת, בשפה, בצבע ובדגל – אבל כולנו חיים מאותו חומר גלם.
בסוף, כולנו עומדים בתור לאותה פרה, ומנסים לינוק את הטיפה האחרונה מעטיני התקווה.
