המחנה הליברלי ינצח בבחירות 2026, הבחירות האחרונות בהן הישראלים אמנם ינצחו במערכה אבל הקרב על המדינה יוכרע לתמיד לטובת היהודים. זאת התזה של ארי שביט במאמרו "תוגת הישראליות 2.0" שפורסם באתר זה. שאגת הארי העברי תיאסף אל אבותיה עם קולות שירת הברבור. היהודי האמריקאי פינקלשטיין שניהל קמפיין בחירות עבור מי שהלך בהפגנה ומאחוריו ארון קבורה של יצחק רבין, גם ירש אותו וגם – שלושים שנים אחרי – ימחה את פרוייקט הצבר הישראלי מהאדמה. יועץ הסתרים שחצב בסלע קיומנו את האבחנה בין יהודים לישראלים הוריש את הארץ, בביטוי חביב על החרד"לים, ליהודים הדתיים שיגרשו ויתיישבו במקום הישראלים החילוניים כאדוני הארץ המובטחת. ולראיה? אחרי 7 באוקטובר צצו בתל-אביב אלפי לובשי ציציות וארבעה(!) מששת הגברים המובילים את ישר! הם חובשים כיפה.
(צילום: Jack GUEZ/AFP, Ronen-Zvulun/AFP)
שביט לא בדק בציציותיהם – אולי משום שאין כאלה. עבור שביט, דתי הוא דתי הוא חרד"לי. לא יעלה על הדעת שדתי מסוגו של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, והשרים לשעבר אורית פרקש-הכהן (שביט לא בדק, אבל היא מספר 3 במפלגת ישר! וגם דתייה רחמנא ליצלן) מתן כהנא וחילי טרופר הם יהודים דתיים מהסוג ששם במוקד את האדם החופשי ואת מדינת ישראל. גם המסורתיים של ישר! ובראשם איזנקוט בעצמו, לא נחשבים אצל שביט כמי שהקימו את מדינת ישראל משום ש"לא מרדו בדת, במסורת ובגולה" ולא ביקשו ליצור אדם חדש. בקיצור, או שאתה יהודי או שאתה ישראלי, כמצוות פינקלשטיין.
שנים רבות לימדתי באוניברסיטה העברית את תכנית צוערי השוטרים לפני קצונה. בתרגיל מושגי בהתחלה כל שוטר היה צריך לבחור מה הזהות היסודית שלו – אדם, ישראלי, יהודי, מזרחי, אשכנזי, דתי, מסורתי, חילוני, גבר, אישה וכד'. במהלך התרגיל תמיד היה מישהו מרים את ידו ואומר: אבל חסרה הקטגוריה שהכי מגדירה אותנו. מה חסר? שאלתי. יהודי-ישראלי, השיבו, שנה אחר שנה.
האבחנה בין יהודי לישראלי ששביט מאמצה כתשתית קיומנו כחברה, שונה משאר השסעים (מוצא, דת, מעמד) בישראל. האבחנה בין יהודים לישראלים היא קונפליקט פוליטי שחיפש שסעים חברתיים כדי לחלחל לתוכם ולהפוך קמפיין בחירות לזהות פוליטית דיכוטומית. כלומר, בניגוד לשסעים החברתיים, שסע פוליטי יוצר את ה"אנחנו והם", ("אויב זה תמיד טוב" אומר בירנבאום, שותפו של פינקלשטיין). שסע היוצר קיטוב, שמנסה ליצוק זהות פוליטית לתבנית שכמו משפחה, לא עוזבים. זה ההיגיון הפופוליסטי.

טעותו של נתניהו

אמנם סיסמת הבחירות של 1996 הייתה "נתניהו טוב ליהודים" אבל בעשור הראשון שלו ברוה"מ וכשר אוצר כרטיס הביקור של נתניהו היה הניאו-ליברליזם. רק כשריסק את הליכוד ל-12 מנדטים ב-2006 ותכנן את חזרתו, ב-2009, הבין שההתנגחות בחרדים – לשון המאזניים – הייתה טעות ופיצח את הקוד: דת במקום לאום. נתניהו אמנם קרא למחנה הימין "המחנה הלאומי" אבל למעשה גלגל אחור את הפרוייקט הציוני של לאומיות חילונית ריבונית. כדי לוודא שהחרדים והדתיים איתו, עבר מהלאומי-ליברלי של הליכוד אל יהדות כדת והתנחלות כאידיאולוגיה. עם תאוות השררה והשלטון, הליברלי, שהפך לניאוליברלי, קיבל תפנית אנטי-ליברלית: הוקעה של כל מי שנגד ביבי כ"שמאל" "לא פטריוטי" "אוהב ערבים" "בוגד".
הלאומי הומר לדתי. התפיסה הלאומית-ליברלית גורשה – כמו כל נסיכי הליכוד הרוויזיוניסטים – אל מחוץ לליכוד, ולמחנה. כך נעשה גם ב"ציונות הדתית" עליה השתלטו החרד"לים. אם בכנסת היוצאת עוד היו אופיר סופר ומשה סלומון, שלחמו נגד חוק ההשתמטות ובעד הסכמות עם החילונים, סמוטריץ ורבני ישיבות הקו דאגו לסלקם. כיום "הציונות הדתית" על טהרת החרד"לים הרוצים מדינת הלכה וארץ-ישראל המורישה את הערבים – הורגת, מגרשת ומתיישבת במקומם ביו"ש, בעזה ובלבנון. רשימת סמוטריץ – חרד"לית. רשימת הליכוד ביביסטית, לאומנית ואנטי-ליברלית. עוצמה יהודית כשמה כן היא – גזענית-לאומנית. ורבני החרדים התיישרו לקצה האנטי-ציוני ואנטי-ישראלי בדרישה לאוטונומיה הלכתית הממומנת כולה בידי המדינה בה הם לא מכירים. הפיכה משטרית ועליונות יהודית דתית הפכו כלים שלובים.
מנגד, כל מי שהוא דתי לאומי שאינו חרד"לי (רק רבע מהדתיים חרד"לים) וכמעט מחצית ממצביעי הליכוד הלאומיים-ליברלים, החילונים והמסורתיים עברו למחנה השני. מחנה שהוא מחנה ליברלי. מחנה שיש בו הגדרה עצמית פוליטית של ימין ושל מרכז ושל שמאל. מחנה לאומי-ליברלי זה שם במוקד את האדם החופשי. ואת המדינה הישראלית. את היהדות הפלורליסטית. ואת המסורת. את התרבות העברית. ואת אהבת לרעך כמוך. את שוויון הזכויות בין אזרחים. ואת ההגנה על המיעוטים. ואת האיזונים והבלמים מפני כוח מוחלט.
ד״ר גייל טלשירד"ר גייל טלשיר
אכן, המחאה החברתית של 2011 רצה תחת הסיסמא "העם דורש צדק חברתי" והיא דיברה על העם – הישראלי – לא פחות מאשר על יוקר המחיה. שמולי נשא נאומים על הישראלים החדשים. ולפיד כתב על הישראליות והקים עם בנט את ממשלת האחים היהודית-ישראלית. וכאשר קמה כחול-לבן היא רצה תחת הסיסמא "ישראל לפני הכל". כאשר ליברמן עזב את גוש נתניהו-חרדים סיסמת הבחירות שלו הייתה "ממשלה ליברלית". וכאשר ממשלת נתניהו אימצה את ההפיכה המשטרית של לוין נוצרה בישראל תנועת ההתנגדות האזרחית הגדולה ביותר למאבק על הדמוקרטיה הישראלית.
בחירות 2026 אינן בין יהודים לישראלים. הם בין מחנה לאומני-גזעני-קיצוני שהנהגתו דורשת מלחמת נצח, כיבוש, דיכוי ובידוד בינלאומי. ממשלה קיצונית, קנאית, מושחתת ואמונית במודל פופוליסטי-סמכותני. ספרטה יהודית. לבין מחנה לאומי וליברלי, ממלכתי ודמוקרטי, פלורליסטי עם מגוון קהילות ומיעוטים של מי שאיזנקוט קורא לו "העם הישראלי". מחנה הדורש עיגון חוקתי לערכי מגילת העצמאות וחזון מדיני-ביטחוני של ברית איזורית עם עוצמה ביטחונית, השקעה בתשתיות ובחינוך ציבורי המייצר חברה יזמית, פורצת דרך ו"חוצפנית". מצד אחד דתיות לאומנית גזענית הרוצה שלטון ריכוזי. מצד שני זהות יהודית-ישראלית דמוקרטית וליברלית המאמינה באדם ובמדינה.