למרות הטראומה המטלטלת של 7 באוקטובר והכישלונות הרבים שהובילו אליה, נראה שהבחירות הבאות לא צפויות להביא "מהפך" בשדה הפוליטי. ככל הנראה נצפה בשידור חוזר, או לפחות מאוד דומה, של בחירות דצמבר 1973 – בחירות שהותירו על כנה, באופן בלתי נתפס לצופה בדיעבד, את אותה הנהגה שנכשלה. בסופו של דבר המהפך כן הגיע, אבל הלקח ההיסטורי הוא שהוא דורש זמן הבשלה. התודעה הלאומית היא כמו נושאת מטוסים, לא סירת מרוץ - לוקח לה זמן לשנות כיוון.
בואו נחזור בזמן. אוקטובר 1973. מלחמת יום הכיפורים מותירה את ישראל המומה, פצועה ומדממת. "הקונספציה" המודיעינית והמדינית, שהניחה כי מדינות ערב מורתעות ולא יעזו לתקוף, קרסה בקול תרועה רמה. האחריות, כך היה ברור לכל, רובצת לפתחם של ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והדרג הצבאי. והנה הפרדוקס המדהים: בבחירות שהתקיימו חודשיים בלבד לאחר המלחמה, ב-31 בדצמבר 1973, מפלגת השלטון, "המערך" בראשות גולדה מאיר, זוכה ב-51 מנדטים. נכון, זו הייתה ירידה מ-56 המנדטים שהיו לה, אבל זה היה ניצחון מוחץ.
הליכוד, שהתאחד לראשונה לקראת אותן בחירות בראשות מנחם בגין, התחזק משמעותית ל-39 מנדטים, אך לא היה לו כל סיכוי להרכיב ממשלה. השאלה שמהדהדת עד היום היא "איך? איך עם שלם, שעבר את האסון הגדול בתולדותיו, נתן שוב את המפתחות לאותה הנהגה?"
כמה הסברים:
אפקט "התלכדות סביב הדגל". בזמן מלחמה ומייד לאחריה יש נטייה טבעית להתאחד סביב ההנהגה הקיימת. החלפת שלטון נתפסת כמעשה שיכול לערער את היציבות השברירית.
היעדר אלטרנטיבה בשלה. למרות עלייתו של בגין, הוא עדיין נתפס בעיני רבים כדמות קיצונית ולא ממלכתית מספיק. האלטרנטיבה לא נראתה בטוחה.
הלם ועיכול. הטראומה הייתה טרייה מדי. הציבור היה עסוק באבל, בטיפול בפצועים ובניסיון להבין מה קרה. לוקח זמן לתרגם כאב וזעם לאומי לפעולה פוליטית סדורה.
כך בדיוק מרגישה ישראל של 2025. אנחנו לא חיים היסטוריה חדשה; אנחנו חיים מחדש, כמעט במדויק, את התסריט של 1974. שוב אסון לאומי בסדר גודל היסטורי. שוב קונספציה שקרסה –קונספציית ההרתעה מול חמאס. כמעט כל הסקרים מראים ש"הליכוד" בראשות בנימין נתניהו, למרות הצניחה מה-32 מנדטים שלו, מתייצב באופן עקבי סביב 18-22 מנדטים. הוא עדיין המפלגה הכי גדולה, או בקרב צמוד במקום השני. הוא עדיין העוגן של גוש הימין. בדיוק כמו ב-1973, המפלגה "האשמה" נחלשת מעט אך לא מתרסקת.
הציבור הישראלי, למרות הזעם והתסכול, עדיין לא ביצע את המפנה התודעתי המלא. נתניהו, כמו גולדה, עדיין נתפס על ידי בסיס תומכיו כ"מר ביטחון" היחיד
ההקבלה מצמררת. הציבור הישראלי, למרות הזעם והתסכול, עדיין לא ביצע את המפנה התודעתי המלא. נתניהו, כמו גולדה, עדיין נתפס על ידי בסיס תומכיו כ"מר ביטחון" היחיד, והאלטרנטיבות, למרות הפופולריות שלהן בסקרים, עדיין לא נתפסות ככאלה שיודעות "לנהל את העניינים". הקול הפנימי שאומר "עכשיו לא הזמן לזעזועים" עדיין חזק.
באפריל 1974, למרות ניצחונה בבחירות, גולדה מאיר נאלצה להתפטר, פחות בגלל "ועדת אגרנט", ויותר בגלל מצבה הבריאותי המחמיר. אך גם זה לא היה ה"מהפך". יצחק רבין, שהחליף אותה, ירש מדינה במשבר. השנים 1974-1977 התאפיינו בתחושה של דריכה במקום: משבר כלכלי עולמי בעקבות מלחמת הנפט, פרשיות שחיתות (פרשת "חשבון הדולרים"), ותחושה כללית של מיאוס ואובדן דרך. שלוש השנים הללו היו חיוניות. הן אפשרו לטראומה הלאומית לחלחל, להתעכל, ולהפוך מכאב גולמי להחלטה פוליטית בשלה. ב-1977, הציבור כבר היה מוכן לשינוי אמיתי, והעניק לבגין את הניצחון ההיסטורי.
אחד מכל שני ישראלים שהצביעו אחרי מלחמת יום כיפור בחר ב״עוד מאותו הדבר״, וכאן טמונה האזהרה למציאות שלנו. לציבור הישראלי אסור לקבל שידור חוזר של ההיסטוריה כמובן מאליו. ממשלה שתכליתה לא תהיה שיקום אמיתי ושינוי כיוון, אלא "מקסום של שקט" – ניסיון נואש להחזיק את הראש מעל המים, לדחות החלטות קשות (חוק הגיוס, יחסי דת ומדינה, מערכת החינוך בישראל, הביטחון האישי) ולשרוד עד המשבר הבא - תהיה רעה לישראל.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שהמהפך יבוא, אבל ייקח לו זמן. השאלה הגדולה אינה מי ינצח בבחירות, אלא האם למדינת ישראל יש את הפריבילגיה לחכות עוד סבב לשינוי התודעתי, או שהמציאות הביטחונית, החברתית והכלכלית תתפוצץ לנו בפנים הרבה לפני כן. הצפייה בסרט הזה בפעם השנייה אינה מרתקת, היא בעיקר מסוכנת. היכולת לכתוב סוף אחר קשורה בנו. אם הציבור הישראלי ידרוש שינויים מן היסוד בדרך לקלפי, כך יפעלו נבחרי הציבור שלנו.
ראובן טאוב הוא מנכ״ל תנועת "עלינו - הנכדים המייסדים" ולוחם סיירת מטכ״ל במיל׳
