במשך שנים חוזרת אותה נבואה, ואיתה ההספדים הקבועים: "הכלכלה האיראנית על סף קריסה". הסנקציות החונקות, האינפלציה המשתוללת, המטבע שמתרסק וכבר ניכר שהכה בתחתית, העוני שמתרחב לעוד ועוד קבוצות באוכלוסייה - הכול נכון, והכל לכאורה מצביע על כיוון אחד: הסוף. ובכל זאת, הקריסה המובטחת לא מגיעה. לא משום שהמצב טוב, אלא משום שכלכלת איראן בנויה כך שהיא יודעת לשרוד גם כשרע ואפילו כשרע מאוד.
אז איך הכלכלה האיראנית בכל זאת ממשיכה לשמור על עצמה? הסיבה הראשונה היא הנפט. איראן יושבת על משאב טבע שממשיך להכניס לקופת המדינה עשרות אלפי דולרים בשנה. חרף הסנקציות, איראן ממשיכה לייצא כמויות משמעותיות של נפטא - בעיקר לסין, שצורכת 90% מהנפט המיוצא דרך הים מאיראן. בשנה האחרונה היקף היצוא הגיע לעיתים לכ־1.5- 1.8 מיליון חביות ביום, מה שמשאיר את הכלכלה בתנועה. אמנם במחירי הנחה ובערוצים עוקפי סנקציות, אך זהו כסף נזיל שמאפשר למשטר להמשיך לפעול, לשלם משכורות ולממן את מנגנוני הכוח.
העוגן השני הוא רזרבות המטבע. בניגוד לדימוי של קופה ריקה, לאיראן עדיין יש יתרות מטבע חוץ וזהב בהיקף מוערך של כ־30 מיליארד דולר (ויש מי שהעריכו שאף יותר). נכון, חלק מהכסף אינו נגיש במלואו בשל סנקציות כלכליות, אך עצם קיומן של רזרבות מאפשר לבנק המרכזי לבלום זעזועים חדים, לייצב זמנית את הריאל ולהבטיח יבוא בסיסי של מזון, דלק ותרופות. זו אינה כלכלה בריאה, אבל זו גם לא כלכלה על סף קריסה מיידית.
המרכיב השלישי, והפחות מדובר, הוא כלכלת הצללים - ובעיקר השימוש במטבעות דיגיטליים. בשנים האחרונות איראן, כולל גופים הקשורים למשמרות המהפכה, עושה שימוש גובר במטבעות דיגיטליים לצורכי תשלום, סחר והעברת כספים מחוץ למערכת הבנקאית. למעשה, לפי מחקרים שונים, איראן השתתפה בכ-4–5% מכוח הכרייה העולמי של המטבעות הדיגיטליים, מה שממקם אותה בחמישייה הראשונה בעולם בתפוקת הכרייה הגלובלית. החשמל הזול במדינה הופך את כריית המטבע למשתלמת יחסית, ומהווה גם את אחת הסיבות לשיבושי החשמל שעליהם דיווחו אזרחים רבים ברחבי המדינה. הערכות בינלאומיות מצביעות על זרימת הון של מיליארדי דולרים דרך ערוצים דיגיטליים, כחלק ממאמץ עקבי לעקוף את הסנקציות הפיננסיות. אומנם המטבע הדיגיטלי לא מחליף מערכת בנקאית, אבל הוא בהחלט מקטין את החנק.
המשטר האיראני אינו מחויב לרווחת אזרחיו, אלא להישרדותו. הוא מסוגל להעביר את עלות המשבר כמעט כולה לציבור: שחיקת שכר, ביטול סובסידיות, עוני מתרחב
ולבסוף - המבנה הפוליטי. המשטר האיראני אינו מחויב לרווחת אזרחיו, אלא להישרדותו. הוא מסוגל להעביר את עלות המשבר כמעט כולה לציבור: שחיקת שכר, ביטול סובסידיות, עוני מתרחב. בדמוקרטיות, כלכלה כזו הייתה מובילה לנפילת שלטון. באיראן - היא פשוט הופכת לשגרה, ואת המוחים כפי שראינו בשבועות האחרונים ניתן פשוט לבטל על ידי השתקה אלימה ביותר, פשוט כי המיקוד השלטוני באיראן שונה.
דנה שמח| צילום: סטודיו יאקעבור הקורא הישראלי וכנראה שגם עבור האיראני, המסקנה בשלב זה אינה מעודדת: כלכלת איראן לא תקרוס מעצמה. היא תמשיך להיות חלשה, מושחתת, ולא־יעילה, אך מתפקדת ברמה שמספיקה למשטר. שינוי אמיתי לא יבוא מקריסה כלכלית, אלא מהמפגש בין מצוקה כלכלית עמוקה, לחץ פוליטי מתמשך ושבר פנימי בלגיטימציה של השלטון. עד אז, הקריסה תישאר כותרת- לא מציאות.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה על מחאת האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום
