העימות בין איראן לבין ארצות הברית וישראל הציב את מדינות המפרץ בעמדה מורכבת במיוחד: הן לא היו צד רשמי ללחימה, אך נשאו בחלק ניכר מהשלכותיה. מבט על ההתפתחויות עד כה מעלה שבע תובנות מרכזיות, המשרטטות תמונה של אזור שימשיך לפעול תחת אילוצים כבדים וחשש עמוק מ"היום שאחרי".
ראשית, איום ההסלמה עדיין לפנינו. האולטימטום של הנשיא טראמפ לאיראן – שהוארך בינתיים – לפתוח את מצרי הורמוז מגלם פוטנציאל לשינוי כללי המשחק. פגיעה אמריקאית-ישראלית קשה בתשתיות אנרגיה באיראן עלולה להוביל לתגובה איראנית רחבת היקף נגד תשתיות אנרגיה במפרץ, מה שהיא לא עשתה עד כה. תרחיש כזה לא יסתכם רק בעליית מחירי הנפט, אלא עלול להביא למשבר אנרגיה עולמי, ולפגיעה כלכלית קשה במדינות המפרץ שהן יתקשו להתגבר עליה.
שנית, הנחת העבודה המרכזית של מדינות המפרץ: המשטר האיראני שורד. תפיסה זו עיצבה את מדיניותן מתחילת המלחמה. המדינות פעלו בזהירות, נמנעו מצעדים בלתי הפיכים ושמרו על "יכולת הכחשה" לפעולות שנקטו. הן בעיקר ביקשו להימנע משריפת גשרים מול טהראן, מתוך הבנה שהן יידרשו להמשיך לחיות לצד איראן, אולי אף מסוכנת יותר, בתום הלחימה. בראייתן, תגובה צבאית פומבית מצידן כלפי איראן לא הייתה עוצרת את התקיפות, לא הייתה מביאה להישג צבאי ממשי, ובעיקר הייתה מחריפה את התגובה האיראנית נגדן ומסכנת אפשרות לחזרה עתידית למדיניות של דטאנט מולה.
שלישית, איראן צברה הישגים במלחמה. בקרב מדינות המפרץ עלולה להתחזק תפיסת האיום מכיוון איראן, וזאת משום שנותרה עומדת על רגליה גם לאחר עימות משמעותי עם הכוח הצבאי החזק בעולם, ארה"ב, ועם ישראל. לתפיסתן, הכוח הצבאי האיראני הא-סימטרי במפרץ הוכיח את עצמו, ונותר גם בתום המלחמה כחרב על צווארן. איראן זיהתה בהן את "הבטן הרכה", והיא עלולה לנצל זאת בעתיד: יתחזק הדימוי במפרץ שהפגיעה האיראנית במשק האנרגיה היא זו שהביאה להתקפלות של הנשיא טראמפ, שחשש מהתארכות המלחמה ומהסתבכותה.
רביעית, "הבטן הרכה" אינה בהכרח במצרי הורמוז. הומחש שמצרי הורמוז הם אכן נקודת חנק קריטית, אך השפעת חסימתם עשויה להיות זמנית – ברגע שהחסימה תשתחרר, אם בפעולה צבאית ואם באופן אחר, השווקים יתאוששו בהדרגה. לעומת זאת, פגיעה איראנית בתשתיות האנרגיה במדינות המפרץ, כמו למשל מתקן ההנזלה בראס לפאן שבקטאר – שהפגיעה בו גרעה לטענת קטאר 17% מיכולת ההנזלה שלה – היא בעלת השלכות עמוקות ומתמשכות יותר על שוק האנרגיה הגלובלי.
חמישית, המפרץ הערבי אינו מקשה אחת. המלחמה הוכיחה עד כמה קיימות מחלוקות משמעותיות בין שש מדינות המפרץ באשר לדרך הפעולה הרצויה מול איראן ולגבי המערכה, יעדיה ומשכה. עומאן וערב הסעודית ייצגו לאורכה קו פייסני וזהיר יותר, בעוד איחוד האמירויות הערביות נקטה גישה ניצית יותר באופן יחסי. פערים אלו הקשו על גיבוש מדיניות מפרצית אחידה, ופגעו ביכולת לבודד את איראן ולקבל לגיטימציה למהלכים נגדה.
שישית, היחס לישראל אמביוולנטי. בעיני רבים במפרץ ישראל הוכיחה יכולות צבאיות מרשימות שעשויות להיות כר פורה להעמקת שיתוף הפעולה – השקט – הקיים עימה. ואולם, עבור אחרים במפרץ, ישראל הפכה לכוח צבאי חזק ולא מרוסן שעלול אף לאיים עליהן במתארים מסוימים. זאת, בנוסף לפערים הקיימים ממילא בין חלקן לבין ישראל בסוגיה הפלסטינית – שיוסיפו לאתגר את היכולת להתניע את תהליך הנורמליזציה.
יואל גוז'נסקיINSSשביעית, המבט ל"יום שאחרי". מדינות המפרץ צפויות לבחון בתום המלחמה את תפיסת הביטחון הכוללת שלהן ולערוך שינויים ניכרים בה. זאת, על רקע אכזבה מתוצאות ההסתמכות הכמעט מוחלטת על ארצות הברית לשם הרתעה והגנה. גם הבריתות שנכרתו עם פקיסטן וטורקיה לא עצרו את התוקפנות האיראנית. התוצאה: חלקן עלולות להגיע למסקנה כי עליהן להגביר את ההסתמכות העצמית, ואף להשיג יכולות לא קונבנציונליות לשם הרתעה.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS ולשעבר במל"ל
