בימים אלו אנחנו עדים למהפכה בקנה מידה היסטורי. זו מהפכה שמתרחשת על המסכים שלנו, בפריים-טיים, בכאב שאין לו שיעור. בשבועות האחרונים, בפנים גלויות ובאומץ שקשה לתפוס, שורדי שבי גברים מדברים על האלימות המינית שספגו במנהרות החמאס. זו אינה סתם עוד עדות, זהו שבר סיסמי במודל הגבריות הישראלי כפי שהכרנו אותו.
אלימות מינית בזמן מלחמה היא פרקטיקה עתיקת יומין. היא נועדה לשלוט, להשפיל ולרסק את רוח האויב. כמי שטיפלה בשורדי השבי ממצרים וסוריה, אני יודעת היטב: גם שם, במלחמות העבר, השבויים עברו התעללויות מיניות קשות. אלא שאז, הם מעולם לא דיברו על כך. הבושה והאשמה שהרגישו השורדים הפכו את הטראומה לסוד אפל ומושתק, בור שחור בנפש.
גיא גלבוע דלאל בריאיון לחדשות 12
(צילום: חדשות 12)
כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור למודל הגבריות הישראלי ההגמוני. ה"צבר", הלוחם הגיבור, חזק וללא חת. זה ששומר על סודות המדינה, זה שלא נשבר בחקירות, זה ש"גבר". הפרקטיקה של אלימות מינית כלפי גברים בזמן מלחמה מכוונת בדיוק לשם: למוטט את המבנים הללו. היא משמשת לביסוס הדומיננטיות של השובה, וכשהגבריות מזוהה עם דומיננטיות, האקט המיני האלים מנסה "לנשות" את השבוי (מלשון אישה), להפוך אותו לכלי שרת ולערער את זהותו המגדרית והאישית.
בשיח הציבורי הישראלי סביב החטופים, הפחד מאלימות מינית היה ממוקד, ובצדק רב, בנשים. דיברנו על הצורך הדחוף להשיב את החטופות מחשש לאונס, ועל הצורך להגן על הילדים והקשישים כאוכלוסיות פגיעות. הגברים? הם נתפסו בתודעה הקולקטיבית כבעלי חוסן, כמי שיכולים "לעמוד בזה". אמנם דובר על עינויים פיזיים, אך אלימות מינית כלפי גברים הייתה אזור דמדומים מושתק, כאילו הם חסינים מפניה.
המציאות התנפצה לנו בפנים, והיא כואבת ומטלטלת.
הנטייה להאשמה עצמית
אנחנו יודעים שאחד ממנגנוני ההגנה בטראומה הוא הנטייה להאשמה עצמית. זה נשמע אבסורדי, אבל תחושת חוסר אונים מוחלטת היא מפחידה הרבה יותר מאשמה. ההבנה שלא היה לי מה לעשות, שלא הייתה לי דרך להגן על עצמי, היא אימה שקשה לשאת. לכן, הקורבן לוקח על עצמו את האשמה כדי לשמר אשליה של שליטה. המנגנון הזה, בשילוב עם הציפיות החברתיות מ"גבר ישראלי", הוא מה שמנע משורדי עבר לחשוף את הזוועות.
והנה, ההיסטוריה נכתבת מול עינינו. זה התחיל ברום ברסלבסקי, שדיבר על הפגיעות המיניות המתמשכות. המשיך לקית' סיגל, שתיאר את ההשפלה המינית והצחוק המרושע של שוביו. ועכשיו גיא גלבוע-דלאל, שעומד ומספר על התקיפות שעבר.
הגברים האלה עושים מעשה מעורר השראה שקשה לכמת במילים. גיא מספר שהשובה איים עליו שלא יחשוף את הפגיעה. ומה גיא עושה? הוא מנכס חזרה את הסוכנות שלו (Agency) . הוא עומד זקוף מול אומה שלמה ומול העולם, ושובר את קשר השתיקה.
במעשיהם, הם מעבירים את הבושה למקום הראוי לה: אל השובים הסדיסטיים שלהם. הם מייצרים בזמן אמת מודל גבריות חדש. לא הגבר המודחק והשותק, אלא גבר זקוף קומה שמבין שהבושה אינה עליו, אלא על האויב שהשתמש בפרקטיקות המחרידות ביותר כדי לשבור אותו מנטלית
במעשיהם, הם מעבירים את הבושה למקום הראוי לה: אל השובים הסדיסטיים שלהם. הם מייצרים בזמן אמת מודל גבריות חדש. לא הגבר המודחק והשותק, אלא גבר זקוף קומה שמבין שהבושה אינה עליו, אלא על האויב שהשתמש בפרקטיקות המחרידות ביותר כדי לשבור אותו מנטלית.
"מתן עדות"
ג'ודית לואיס הרמן, הכוהנת הגדולה של חקר הטראומה, מדברת על כך שמרכיב קריטי בהחלמה הוא "מתן עדות". היכולת לדבר על מה שעברת מול אנשים שמאמינים לך, שמחזירים לך הדהוד של אמפתיה וחמלה. היא מסבירה שטראומה מועצמת בבדידות.
הגברים האמיצים האלה הופכים את כולנו, את החברה הישראלית ואת העולם כולו, ל"מכל עדות". כולנו יחד נושאים את הכאב שלהם. הם לא לבד, אנחנו איתם.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץהשירות שהם עושים לכל גבר שעבר פגיעה מינית אי פעם הוא עצום. הם מראים שאפשר להיות גבר חזק, עוצמתי וחסין, ששרד את התופת, ועדיין לדבר בפנים גלויות על פגיעה מינית. הם מלמדים אותנו שאין שום בושה בלהיפגע, הבושה היא רק בלפגוע.
אנו חבים להם תודה עמוקה על המהפכה הזו. כולי תקווה שהעדויות שלהם יתנו כוח לעוד גברים לשתף, שמודל הגבריות הישראלי ישתנה, ושהגברים האמיצים הללו יהיו דוגמה ומופת לדורות הבאים: דוגמה לאומץ, להישרדות, ולכוחה המרפא של האמת.
שולמית שפרבר היא חוקרת מיניות וטראומה במעבדה למחקר מיניות באוניברסיטת חיפה.
המעוניינים להשתתף במחקר של שולמית על מיניות וטראומה מוזמנים להשאיר פרטים בקישור המצורף
