הפגישה היום (שלישי) בין יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, לבין הנשיא טראמפ, מציבה את ישראל בצומת אסטרטגי שכבר מזמן היה עליה להיערך אליה. הרצון האמריקני למכור לערב הסעודית את מטוס הקרב המתקדם, ה-F35, שעליו הכריז אמש טראמפ, אינו רק סוגיה טכנולוגית או ביטחונית; הוא שזור באינטרסים כלכליים, פוליטיים וגיאו-אסטרטגיים של וושינגטון במזרח התיכון. השאלה המרכזית אינה האם ישראל מעוניינת או מסוגלת לבלום את העסקה בטווח הארוך - קרוב לוודאי שלא - אלא מה עוד ניתן להוציא ממנה ומהן הדרישות שישראל מוכרחה להציב.
עבור ריאד, רכישת ה-F-35 היא הרבה מעבר להתחמשות צבאית גרידא. זהו איתות אמריקאי להכרה במעמדה של ריאד כשותפה בכירה, כמעט ברמת בעלת ברית. בעולם הערבי, שבו יוקרה צבאית מתורגמת במהירות לעוצמה אזורית, החמקן המתקדם הפך לסמל סטטוס של ממש – כולם רוצים אותו, אפילו הקטארים. כל עוד וושינגטון שומרת על הקלף הזה, היא מחזיקה מנוף ממשי על האסטרטגיה של ריאד — ובעיקר על השאלה האם תתקדם לעבר נורמליזציה עם ישראל.
ראוי לזכור כי ה-F-35 הוא רק חלק מהתמונה. הסעודים דורשים גם גישה לטכנולוגיות מתקדמות של בינה מלאכותית, שיתופי פעולה בתחום הגרעיני, כולל העשרת אורניום בשטחם, ואף הסכם הגנה — בדומה לזה שקיבלה קטר מארצות הברית. כל אלה הוצגו בעבר כ"גזרים" שנועדו לקדם נורמליזציה עם ישראל. הענקת החבילה הזו ללא תמורה מדינית לא רק תפגע בסיכויי הנורמליזציה אלא תשחוק את היתרון האיכותי של ישראל.
וושינגטון היתה צריכה להמתין
האמריקאים מבינים היטב את ערך העסקה: חיזוק הברית עם ריאד, בלימת השפעה סינית, תרומה לכלכלה האמריקאית והשתלבות בתפיסה רחבה של עיצוב המזרח התיכון מחדש. אך דווקא מסיבות אלו וושינגטון היתה צריכה להמתין - לא כדי לדחות את הסעודים, אלא כדי להציב מנגנון ברור: הם היו צריכים להתנות את מכירת המטוס בהתקדמות ממשית במסלול הנורמליזציה, לא כהקדמה לה. זה היה המצב הרצוי, אלא שיש להם כאמור אינטרסים אחרים, מה גם שממשלת ישראל לא מוכנה כך נראה ללכת לקראת הסעודים בנושא הפלסטיני, ולהראות מחוייבות לנושא הקמת מדינה פלסטינית.
במצב שבו ייתכן והעסקה נעשית כמעט בלתי נמנעת, המבחן האמיתי של המדיניות הישראלית הוא מה ישראל תדע להבטיח לעצמה בתמורה למימושה
אלא שכאן נכנס המרכיב החדש: ייתכן שהסוסים כבר ברחו מן האורווה. דפוסי קבלת ההחלטות בוושינגטון מצביעים על כך שהאמריקאים נוטים לאשר את העסקה. הלחצים האסטרטגיים של ארצות הברית, ובעיקר המאבק מול סין והרצון להרחיק את ריאד מבייג'ינג, האינטרסים הכלכליים ושאיפתה לחזק את ריאד כעוגן אזורי - כולם מובילים לכיוון זה.
לכן, השאלה האמיתית איננה עוד האם מכירת המטוס תצא לפועל, אלא באילו תנאים ומה ישראל תדרוש בתמורה. כאן טמונה האחריות האסטרטגית של ירושלים. על ישראל להגדיר מנגנון "פיצוי אסטרטגי" ברור שיבטיח כי האינטרסים החיוניים שלה לא ייפגעו. זה חייב לכלול התחייבות אמריקאית מחייבת לשימור ולשדרוג היתרון האיכותי הישראלי ובנוסף - בנושא החשוב אף יותר ממכירת המטוסים - ערבויות ברורות לשקיפות ולמגבלות על שיתוף פעולה גרעיני בין וושינגטון לריאד. נושא זה הוא החשוב מכל, עד כדי כך, שניתן לחשוב על תן-וקח סביבו. קרי ארצות הברית תסכים למכור את המטוס (מכירת דגם פחות מתקדם מזה של ישראל וקביעת מועד אספקה עתידי שלו) ובתמורה הסעודים "יוותרו" על דרישתם להעשיר אורניום בשטחם, דבר שעלול לפתוח פתח למרות חימוש גרעיני במזרח התיכון.
יואל גוז'נסקיINSSבמצב שבו ייתכן והעסקה נעשית כמעט בלתי נמנעת, המבחן האמיתי של המדיניות הישראלית הוא מה ישראל תדע להבטיח לעצמה בתמורה למימושה. אם ערב הסעודית רוצה להפוך לשחקן מרכזי בסדר האזורי החדש, עליה להראות נכונות לצעדים משמעותיים משלה, בראשם תחום הגרעין. וישראל, מנגד, מוכרחה להתכונן לעידן שבו ה-F-35 ימריא גם משדות התעופה הסעודיים – עדיף על שדות תעופה טורקיים – ולוודא כי זה ייעשה באופן שמחזק את ביטחונה, ולא מערער אותו.
ד"ר גוז'נסקי הוא ראש תכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ' ת"א ולשעבר בכיר במל"ל
