אני עובדת סוציאלית בשירות הציבורי. כן, בחרתי בזה בצורה מודעת, ידעתי שזו לא משכורת היי-טק, הכרתי את כל התנאים. בחרתי בזה כי אני מאמינה שהתפקיד של המדינה, והחברה שאותה היא מייצגת, הוא לתת מענה לתושביה.
אז בואו נשים הכול על השולחן. שכר בסיס של עו"סית מתחילה במשרה מלאה הוא 8,000 שקל. קיצוץ של 3.3% מזה = 264 שקלים בחודש, או בשנה שלמה 3,168 שקלים.
אחרי שש שנים של עבודה במקצוע והכשרות ולימודים, השכר מתחיל לעלות. אבל הקיצוץ גם למי שיש ותק עולה (כי הוא באחוזים). אבל העניין כאן הוא לא רק של עו"סיות, או רק צוותי רפואה, או רק מורות. זה עניין של מדיניות השירות הציבורי - מושג כללי מאוד שחשוב לפרק אותו:
מדיניות ציבורית - כלל ההחלטות והפעולות שרשויות השלטון נוקטות, מקבלת החלטות הקובעות קווי פעולה עתידיים לרווחת הציבור ועד לביצוען בשטח.
שירות ציבורי - שירות שניתן לציבור על ידי המדינה, באמצעות "המגזר הציבורי". השירות ניתן כזכות לאזרחים, ללא מטרת רווח למדינה אלא מתוקף אחריותה לביטחון ולרווחת אזרחיה ותושביה.
במקרה הרע אנחנו אלו שנספוג את הטענות, ובמקרים רבים את האלימות, כשתגלו שאין לנו מענה - לחולי של ההורים שלכם, למצוקה של הילד. אנחנו נמשיך להיות שקופים עד הרגע שבו אתם, הציבור, תצטרכו אותנו
לפי ההגדרה הזו "השירות הציבורי" כולל את משרדי הממשלה והכנסת; הרשויות המקומיות; נציבויות וממונים על נושאים שונים, חברות שהממשלה היא הבעלים שלהן וקיימות לצורכי הציבור; הביטוח הלאומי; גורמי חינוך (פורמלי ובלתי פורמלי, בסיסי או גבוה); בריאות (קופות חולים ובתי חולים), ותשתיות אחרות.
רק שהמגזר הציבורי הוא לרוב מגזר "שקוף". לרוב אנחנו מתנהלים בתוך היומיום בתחושה של מדינה מתפקדת. לפחות רובנו מתנהלים ככה, יש מגזרים ואוכלוסיות שהחוויה שלהן שונה בתכלית, גם בשגרה, אבל רובנו קמים בבוקר ופינו לנו כבר את הזבל בחוץ, הילדים שלנו הולכים לבית הספר, אם אנחנו חולים אנו קובעים באפליקציה תור לרופא. אם חלילה פרצו לנו הביתה נזמין משטרה, וכך הלאה...
הוא שקוף גם בגלל שעיצוב ושינוי מדיניות הוא עניין מסובך, שכולל מאבקי כוח והרבה תהליכים שסמויים מהעין, ספינים וחוסר שקיפות. אז גם כשאנחנו נתקלים בשירות כושל, אנחנו מתלוננים, ואז מנרמלים. כלומר מקבלים את זה כעובדה שאי אפשר לברוח ממנה, או שאנחנו מרחיקים את זה מאיתנו - "רווחה? זה לעניים ומסכנים, זה לאוכלוסיות סיכון... זה לא קשור ליומיום ולרווחה שלי". רובנו לא באמת עוצרים לחשוב או לשנות את זה דווקא כי זה מאוד מפחיד לחשוב שלא יהיה לנו את הביטחון הזה, ועוד יותר כשאנחנו מרגישים שאין לנו על זה שליטה.
ה"שקיפות" הזו אִפשרה, לאורך שנים, הוצאה לפועל של מדיניות ציבורית מכוונת שהמטרה שלה היא צמצום האחריות של המדינה על זכויות ושירותים שמגיעים לנו, האזרחים והאזרחיות, לפי חוק.
שירותים שנותנים מענה חינוכי, רווחתי, בריאותי ועוד הופרטו. המשמעות של ההפרטה היא שהמדינה עוסקת רק ברגולציה (לרוב מינימלית), וגם שהיא משקיעה פחות כסף במענים. במקביל, תקציבים מקוצצים כל הזמן, יש פחות תקנים, פחות משאבים להשתמש בהם, פחות עובדים ופחות במשכורת.
במדיניות כזו כשהמצב קשה, כשיש מלחמה, יש הזדמנות לפגוע עוד בשירות הציבורי, ואז דווקא מי שאמונים על מתן מענים בפועל נפגעים. תסתכלו על מי שקיצצו בשכרם עכשיו - צוותי הוראה, בריאות, רווחה, מועצות ועוד. מהי מהות העבודה שלהם? לדאוג לכם ולכן.
אנחנו חיים כבר שנים במצב שבו התערבות המדינה באמצעות מדיניות ציבורית דווקא פוגעת ביעילות החברתית, בהוגנות או בזכויות האזרחים וביציבות הכלכלית במקום לסייע לה. אם נעז כולנו להסתכל על זה נבין שזה לא במקרה שאין מיטות בבתי חולים, שאין מענים לקשישים בקהילה, לנוער במצבי סיכון ומשבר. זה לא במקרה שאין מספיק סיוע נפשי, שיש תורים של מעל לשנה במרכזים להתפתחות הילד, שהחינוך קורס, ושהמערכת לא מצליחה להתמודד עם קשיים ומצוקות של ילדים ונוער. בייחוד עכשיו, אחרי שנה וחצי של לחימה.
אני, חברותיי, וחבריי לשירות הציבורי שקופים. אנחנו אלו שעכשיו בגלל הממשלה, ביד אחת עם ההסתדרות, סופגים שוב קיצוץ בשכר. מהציבור נקבל, במקרה הטוב, תגובות של "עבודת קודש" או לחילופין - "אל תסכימו לעבוד בתנאים האלה".
במקרה הרע אנחנו אלו שנספוג את הטענות, ובמקרים רבים את האלימות, כשתגלו שאין לנו מענה - לחולי של ההורים שלכם, למצוקה של הילד. אנחנו נמשיך להיות שקופים עד הרגע שבו אתם, הציבור, תצטרכו אותנו. רק שאז תגלו שלא נשאר מהשירות הציבורי כמעט דבר, ואין לנו איך לעזור.
אבל איפה אתם תהיו כשאנחנו נודיע שאנחנו עוצרות ועוצרים את שיתוף הפעולה שלנו עם המערכת הקורסת?
נועה שי היא עובדת סוציאלית
