19 המנדטים שהשיגו המפלגות הערביות בבחירות האחרונות, באדיבות השר לאי ביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הולידו כצפוי את קמפיין הנגד שנועד להותיר אותם מחוץ לגדר - מוקצים, משוקצים, לא נספרים. הקמפיין הזה נשען על שלושה מסרים, קצרים, קליטים ואפקטיביים להכאיב.
(צילום: ריאן פרויס, יריב כץ)
הראשון, "תומכי טרור", כלומר 19 הח"כים במפלגות הערביות (כולל צמד היהודים כסיף וסגלוביץ') הם תומכי טרור, ובעצם השותפים של הנוח'בות.
השני, הם מסרבים להגדיר את החמאס כארגון טרור.
הבושה כבר מזמן התאבדה - בית היוצר של הראשון והשני הוא של אלה שידעו שהכספים הקטאריים מחמשים את הזרוע הצבאית של החמאס, ומי שאמר שהוא וסינואר "מבינים אחד את השני".
השלישי, שנועד לוודא דה-לגיטימציה, טוען כי לא רק שהם לא ציוניים, אלא הם יוצאים בזמן השמעת התקווה. ואיך אפשר לסמוך על מי שיוצא בזמן ההמנון - כי מי רוצה או מוכן להבין מורכבות.
נוכח שלושת אלה, אין פלא שהמסר המוביל בסט המסרים של תומכי הממשלה היוצאת הוא: "עם הנוח'בות האלה רוצים לעשות פה ממשלה? שיחזרו לעזה".
רק שלאינסטינקט הזה, ממש כמו להרבה קונספציות שקרסו עלינו ברעש גדול מאז שבעה באוקטובר, יש מחיר אסטרטגי בלתי נסבל. בזמן שכולנו מתמכרים לפסטיבל ההיעלבות הלאומי, המותג "ישראל" נמצא בצניחה חופשית. הנתונים והמחקרים בשלוש השנים האחרונות מציגים תמונה קודרת במיוחד: ישראל היא המדינה השנואה בעולם, סקר אחרי סקר, מחקר אחרי מחקר. לא קרוב ל-, לא ליד, לא בשכונה, אלא השנואה מכולן. יותר מצפון קוריאה, יותר מאיראן, יותר מאפגניסטן, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

ההתקרבנות לא עובדת

מבאס, אבל "ההסברה" העייפה והמתקרבנת לא עובדת יותר. התפיסה של ישראל כמדינה שרוצה ללכת עם העולם, אבל לעשות מה שבא לה ולהרגיש בלי, הפכה אותה למוקצה. וזה לא רק עניין של יועצי תדמית, כי הדימוי הזה הוא איום אסטרטגי של ממש, והוא מהווה סכנה עצומה לכלכלה, לאקדמיה, לביטחון ולחופש התנועה של כולנו. אפילו אמריקה, המשענת הראשונה והאחרונה של ישראל בעולם, נגמלה מההתמכרות לישראל - בחירות האמצע הוכיחו שישראל היא מותג רעיל במיוחד, בקרב הדמוקרטים שמינפו זאת לטובתם, ובקרב הרפובליקנים, שקרסו.
אגב, גם הקהילות היהודיות בעולם משלמות מחיר כבד על הזיהוי שלהן עם ישראל. והן גם עושות עם זה משהו. הנה, ד"ר (כן מוריה וברקו, דוקטור) עבדול אל סייד הביס את המועמדת שנתמכה על-ידי הלובי הפרו ישראלי אייפאק. לא רק שהביס, אלא שגם הקהילה היהודית ברובה תמכה בו.
איך כל זה קשור למפלגות הערביות? כאן מגיעה האירוניה הגדולה של ההיסטוריה: דווקא המפלגות הערביות, אלה שמסרבות לשיר בגרון חנוק ובעיניים דומעות "נפש יהודי הומיה", הן היחידות שיכולות להציל עכשיו את החזון הציוני מקריסה.
הסיבה פשוטה - מדינה שרוצה לשקם את מעמדה בעולם לא יכולה להסתפק בעוד קמפיין יחסי ציבור עם משפיעני רשת או בנאומים חוצבי להבות מול אולם ריק באו"ם. מדינה כזאת זקוקה לבצע שינוי עמוק ב"מוצר". בדיוק כמו שהעולם תבע מדרום אפריקה לבטל את ההפרדה הגזעית, כך העולם תובע היום מישראל לחסל את הכיבוש, שמנציח שני מעמדות אזרחיים שונים של מי שנתון למרותה. אבל חיסול הכיבוש הוא לא משימה של יום אחד, גם לא אם תקום מחר ממשלת חלומות, שבה יאיר גולן יעמוד בראש הממשלה (לא יקרה).
הצעד הראשון והמתבקש ביותר לשיקום המותג "ישראל" הוא הוכחה מעשית לכך שאנחנו עדיין דמוקרטיה אמיתית, כזו שמכילה את המיעוט שבתוכה ובונה איתו שותפות, מתוך הבנה כי כל חלופה אחרת לא משתלמת לשני הצדדים
גם אם הכיבוש לא יסתיים מחר בבוקר (הוא לא), אם תקום ממשלה, שתוסיף להחרים חמישית מאזרחיה, רק בשל העובדה שלא זכו להיוולד יהודים - הרי זה יהיה אישוש נוסף לכל תומכי החרם והסנקציות על ישראל. הנה, 19 חברי פרלמנט מתחננים להיות חלק מהממשלה, וגם ממשלת השינוי דוחה אותם. כלומר, אין ישראל אחת וישראל אחרת. כולם אותה ישראל.
לכן, הצעד הראשון והמתבקש ביותר לשיקום המותג "ישראל" הוא הוכחה מעשית לכך שאנחנו עדיין דמוקרטיה אמיתית, כזו שמכילה את המיעוט שבתוכה ובונה איתו שותפות, מתוך הבנה כי כל חלופה אחרת לא משתלמת לשני הצדדים.
נסים דואקנסים דואקצילום: אוהד רומנו
מעמד ישראל לא ישתקם ביום אחד, הדרך מהמקום הראשון ברשימת המדינות השנואות לעבר מעלה הטבלה עלולה להתברר כטיפוס בידיים חשופות על צוק אנכי.
באופן מעט אירוני, דווקא מי שיוצאים עם שמיעת ההמנון הלאומי, ומואשמים באנטי-ציונות, יכולים להציל, כן להציל, את החזון הציוני ואת ביתו של העם היהודי. הנה כי כך, מי שמסרב לשתף פעולה עם המפלגות הערביות הוא זה שחותר תחת החזון הציוני, ומי שתומך מבין כי ההצלה של ישראל עוברת דרך עבאס וג'בארין.