כשרק הגעתי לברלין, הוזמנתי למפגשים במגרשי משחקים של ישראלים בברלין, הורים טריים כמוני. כמזרחי הייתי שם קצת נטע זר ושחום, והסתכלתי עליהם מהצד בפליאה מהולה בהערצה: חשבתי שנדרשת נדיבות לב מסדר גודל אחר כדי שנכדים של ניצולים, אנשים שהשואה השאירה צלקת נפשית וגופנית במשפחתם, כדי לסלוח לגרמנים, לחזור לגור במחיצתם, לגדל ילדים לצידם ותחת המערכות הגרמניות הלא קלות לעיכול.
1 צפייה בגלריה
סטודנטים פרו-פלסטינים שהשתלטו על בניין אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
(צילום: Michele Tantussi / Getty Images)
הנחת היסוד הנגדית היתה כמובן שגרמניה למדה את השיעור שלה, שהיא תגן בכל יכולתה ובכל האמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותה כדי לשמור ולשמר על חיי היהודים והישראלים החיים בתחומה. רק שהמציאות של השנים האחרונות מוכיחה שגרמניה למדה המון, הפנימה לקחים, ויש לה צוויים מוסריים עמוקים כדי שמה שקרה בברלין לפני תשעים שנה לא יחזור. הכל, חוץ מהעניין של שישה מיליון קורבנות: דווקא את השיעור של בטחון חיי היהודים, וקיום חיים יהודיים בכבוד בגרמניה, הוא שיעור שגרמניה לא למדה.
זה התחיל בקריצות עין. לאנשים שחומים כמוני עדיף לא להגיע לאיזורים במזרח גרמניה, מרחק נגיעה מברלין, שם יש את הסצינה הניאו נאצית החדשה. אחר כך אמרו לנסות ולהישאר מחוץ לטריטוריות של שכונות מהגרים כמו נויקלן. אין מה לחפש שם. גם שם לא אוהבים יהודים. אחר כך התחיל קמפיין "האלימות כלפי יהודים מוצדקת בשל מדיניות נתניהו", ואחר כך התחיל קילוף המזוזות מהדלתות, השתקת העברית ברחובות, הסרת סממנים יהודיים. בכל פעם שיצאת למרחב הציבורי, היית צריך לצנזר את עצמך. כל הזמנה של אובר הפכה למיון.
בסוף השבוע, זה כבר הגיע למקומות שחשבנו שהם גטו מודרני ומוגן ליהודים, כמו שכונות פרנצלוארברג ומיטה. צלב קרס, שבעים על שבעים סנטימטר, רוסס על אחד הבניינים, ולידו רוססה הכתובת, בצבע שחור, באותיות גדולות וגאות (מטר על שבעים וחמישה סנטימטר): "לרצוח את כל היהודים". אני והבן שלי עוברים ליד הבנין הזה לפעמים באופניים, עוצרים ומתמסרים בכדורגל. אולי צריך לצנזר גם את הדרך הזו.
הו, הגרמנים למדו הכל מהמלחמה
הם שומרים על זכויות הפרט, והם נגד פשיזם ובעד פציפיזם, והם רצים בזרועות פשוטות כדי לקבל מהגרים מארצות מוסלמיות, והם יוצאים בעשרות אלפיהם כדי להפגין נגד פוטין וטראמפ, ועם ההפגנות האלימות עד להקיא של הפרו פלסטינים, והם נגד הימין הקיצוני, ובעד מהגרים, ועשרות אלפים ייצאו לרחובות כדי להפגין נגד אלימות מינית דיגיטלית נגד נשים.
והם נורא מצטערים ונבוכים ומתביישים בעבר שלהם, ועל מה שהעבר הזה עולל ליהודים. גרמנים אוהבים יהודים מתים. יש אתרי זכרון שלהם בכל פינה, על כל מטר במדרכה חקוק שמם, יש טקסים ומחקרים. אבל אף אחד לא יוצא לרחובות להפגין על הזכות של היהודים לחיות פה בכבוד, לא במחבוא. אף אחד לא באמת חשב מה ההגעה של מיליוני מוסלמים ללא בקרה תעשה לחיי היהודים פה. תנועת הווק של השמאל הקיצוני מחבקת כל מיעוט, חוץ מהיהודים. עליהם לא צריך לשמור. סטודנטים מאגדים ידיים ושרים "לשחרר את פלסטין מהאשמה הגרמנית".
זאב אברהמיאולי הישראלים סלחו לגרמנים, אבל הגרמנים מעולם לא סלחו ליהודים. ואני מפסיק לסלוח להם. זה מה שהם הרשו. השתעשעות פומבית בחיי היהודים. צלב קרס ו"רצח לכל היהודים", מילימטר מהבית שלי. תיכף תובע תדהמה, אבל אף אחד לא ייצא לרחובות על זה. אף אחד לא יזעק. זו הרוטינה. אחרי התדהמה, הסדר ישוב לרחובות. ואיתו ההפגנות בעד פלסטין ומחיקת ישראל. יש סדר חשיבות, וחוץ ממתק שפתיים, חיי היהודים נמצאים בתחתית הסדר הזה.
הסקרים מראים שאחד מכל ארבעה גרמנים עומד לבחור במפלגה פאשיסטית. למדו הכל מהמלחמה ההיא, חוץ מכמה דברים פעוטים. ארורים.
