דמיינו ילדה בת 8 שמקלידה על הטאבלט הודעה לסבתא. היא מקלידה במהירות, התיקון האוטומטי קופץ ומתקן את השגיאות, והטקסט נראה מושלם. אבל כשהיא מנסה לכתוב את אותה הודעה בכתב יד בבית הספר, היא מתקשה. גם בניסיון לזכור איך לאיית נכון וגם בארגון המחשבות שלה ובמציאת המילים להביע את עצמה.
אנחנו ב־2025, והשינויים כבר ברורים: הדרך שבה הילדים חושבים, לומדים ובעיקר זוכרים משתנה מול העיניים שלנו.
אם אתם הורים לילדים בגילאי 10-15 אולי תזהו את המצב הבא: הודעות ווטסאפ מושלמות בלי טעות, עבודות כיתה מהממות במחשב, אבל במבחן בכתב יד? המורה מסמנת ומדווחת על שגיאות כתיב של הילד.
וזה לא רק עניין טכני. ילד המשתמש בתיקון אוטומטי מאז גיל 5, כבר פיתח תלות ולומד להסתמך עליו. הוא לא חווה את ה”כאב” שבטעות, לא מתרגל זיכרון מוטורי, ולא עוצר לחשוב איך כותבים מילה נכונה כי הוא כבר יודע שהמכונה תמיד תתקן אותו.
מחקר פורץ דרך של ואן דר ויל וואן דר מיר שפורסם בינואר 2024 חושף תמונה מרתקת על כך שכתיבה ביד מפעילה יותר אזורים במוח מאשר הקלדה. בין השאר כי כתיבה כוללת תנועה, חישה וזיכרון; הקלדה לעומת זאת, היא פעולה אוטומטית ופשוטה יותר
מחקר פורץ דרך של ואן דר ויל וואן דר מיר שפורסם בינואר 2024 חושף תמונה מרתקת על כך שכתיבה ביד מפעילה יותר אזורים במוח מאשר הקלדה. בין השאר כי כתיבה כוללת תנועה, חישה וזיכרון; הקלדה לעומת זאת, היא פעולה אוטומטית ופשוטה יותר.
זה לא אומר שכתיבה ביד “טובה” והקלדה “רעה”. הן פשוט מעודדות סוגי חשיבה שונים. כתיבה מחזקת זיכרון ולמידה, הקלדה מאפשרת לנהל משימות ארוכות ומורכבות.
תחשבו עלינו רגע, המבוגרים: מי עוד זוכר מספרי טלפון בעל פה? מי באמת יודע לנסוע בלי וייז?
שאלה מטרידה חולפת לי בראש, האם אנחנו הדור האחרון שכותב נכון מהזיכרון, ולא בזכות מכונה?
תיקון אוטומטי – אויב או כלי?
הכול התחיל באוטו־קורקט והגיע עד לבינה מלאכותית שמסוגלת לכתוב טקסטים שלמים. ChatGPT ודומיו עוזרים לא רק לתקן טעויות, אלא גם לנסח רעיונות שלמים. מה שיוצר היום את הבעיה שילדים יכולים לייצר טקסט מרשים שלא באמת משקף את מי שהם ואת איך שהם חושבים.
השאלה היא: איך אנחנו מבטיחים שהטכנולוגיה תהיה עבור הילדים שלנו כלי להרחבת המחשבה, ולא כלא שמצמצם אותה?
המלצות מעשיות
בגיל צעיר (עד כיתה ג’): תנו עדיפות מוחלטת לכתיבה ידנית. זה הזמן של המוח לבנות יסודות. כל הודעה, כל תרגיל, רק בעט.
כיתות ד’-ו’: שילוב הדרגתי. להשתמש בכתיבה ידנית למשימות הדורשות זיכרון וחשיבה, ובהקלדה למשימות ארוכות וטכניות.
חטיבה עליונה: כאן מומלץ לשים דגש על לימוד יכולות לחשיבה ביקורתית. למשל, איך מזהים מתי הבינה המלאכותית טועה? איך יודעים שהטקסט באמת מבטא את המחשבות שלהם?
לכולנו: לשמש להם דוגמא. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יכתבו ביד, עלינו כהורים לכתוב ביד. יש ספרות מקיר לקיר למה העניין הזה של מודל לחיקוי עובד מצוין.
גם תפקיד המורים עובר מהפך. הם כבר לא יכולים להסתפק בלתקן שגיאות; נדרש מהם משהו אחר, לא פשוט בכלל: להיות מדריכים לחדשנות. ממש כך. לדעת איך להכין את הילדים לעולם הטכנולוגי החדש. איך להבחין מתי נכון להיעזר בכלי AI ומתי עדיף להניח אותם בצד, איך לבדוק את האיכות של מה שהבינה המלאכותית מציעה ומתי דווקא להתאמץ לחשוב בעצמך.
בין העבר לעתיד
זו נקודת מפנה היסטורית. לראשונה מאז שהומצאה הכתיבה, יש כלים שיכולים לכתוב בשבילנו. וזה גורם לשאול מחדש: מה זה בכלל “לדעת לכתוב”?
קרן שחראני לא חושבת שאנחנו הדור האחרון שיודע לכתוב, אלא הדור הראשון שמרגיש את המעבר המלא בין כתיבה ידנית לכתיבה בעזרת מכונה.
ושנייה. לפני שנסכם. עוד כמה מילים ממני אליכם עם קורטוב של דעה אישית. אני מתה על טכנולוגיה, על כל מה שהיא מחדשת לנו. מאפשרת. מייעלת. מייצרת בעזרת הדימיון. על כל הקסם שלה. ומצד שני, אני גם רואה איך חלקנו ממהרים להתקין לילדים את האפליקציות הכי חדשות. נהנים מההתלהבות שלהם, אבל שוכחים לצייד אותם בדבר הכי חשוב: ביטחון במוח של עצמם. לכוון אותם גם אל שימוש בכלים פחות ״מגניבים״. לכוון אותם אל שליטה בטכנולוגיה, אל הבנה של היכולות והמגבלות שלה. שידעו איך להמציא סיפור מהראש, לא רק מפרומפט. שיזכרו יום הולדת מהלב, לא מהתראה בטלפון.
