לפני לא הרבה זמן הייתי במדריד ופגשתי שם שתי בחורות לבנוניות מאוד נחמדות. דיברנו על לבנון, ובעיקר התמקדנו בשאלה למה הן עזבו ועברו למדריד. אחת מהן סיפרה לי שהיא חיה תקופה ארוכה באירופה והתכוונה לחזור ללבנון, ואכן חזרה ללבנון, אבל יום אחד הממשלה הלבנונית החרימה את כל הכסף שהיה לכולם בבנק, ולא רק בבנק שלה אלא בכל הבנקים. ברגע ההוא היא הבינה שאין לה עתיד בלבנון ועזבה לאירופה.
משם התגלגלה השיחה לשאלה רחבה יותר: כיצד לבנון, מדינה שנתפסה במשך שנים רבות כמקום מבטיח ומשגשג, הפכה למדינה עצובה, מתפוררת וכושלת. תשובתן הייתה חדה וכואבת. לדבריהן, לבנון הייתה מעין ניסוי חברתי – ניסיון לבדוק האם קבוצות מיעוט שונות מסוגלות לחיות יחד לאורך זמן. מסקנתן הייתה ברורה: הניסוי נכשל. כאשר קבוצות שונות אינן מצליחות לדמיין עתיד משותף, הן אינן משתפות פעולה אלא מתחרות זו בזו, ובסופו של דבר הורסות את המדינה שבה הן חיות.
הסיפור שלהן הזכיר לי ניסוי פשוט שעשיתי לפני כמה שנים. חילקתי אנשים לקבוצות לפי צבע חולצה. כחולים מול אדומים. תוך דקות ספורות, אנשים שמעולם לא נפגשו לפני החלו לחשוב במונחים של “אנחנו” מול “הם”. הכחולים רצו שהכחולים ינצחו. האדומים היו בטוחים שהכחולים מקבלים יחס מועדף. זו הנטייה השבטית שלנו – עמוקה, אוטומטית, ומופעלת בקלות מדאיגה.
עכשיו דמיינו מדינה שלמה שבנויה על העיקרון הזה: לא כחולים מול אדומים, אלא סונים, שיעים, דרוזים, יוונים־אורתודוקסים וקבוצות נוספות. כל אחת עם היסטוריה של פגיעות, זיכרון קולקטיבי של טראומה, והנהגה שתפקידה הראשון הוא להגן על הקבוצה שלהם. זו לבנון. ולבנון היא אולי הניסוי החברתי הכי מרתק – וכואב – שמתנהל בעולמנו.
כשהמערכת הלבנונית מקדשת את החלוקה במקום לנסות לטשטש את הזהויות העדתיות - הנשיא חייב להיות נוצרי מרוני, ראש הממשלה סוני, יושב ראש הפרלמנט שיעי. לכאורה, זה נשמע הוגן: כולם מיוצגים, כולם בפנים. אבל בפועל, זה כמו לומר לאנשים בכל בחירה, בכל החלטה ציבורית: “אל תשכח מי אתה. אל תשכח מי הם. זה לא עניין של טוב או רע, אלא של מרוני מול סוני”.
כשאתה חי במציאות כזו, משהו מאוד בסיסי נשבר. במחקרים שעשינו על שיתוף פעולה, מצאנו שאנשים מוכנים לשתף פעולה כשהם מרגישים שהכללים שווים ושהמערכת עובדת לטובת הכלל. אבל ברגע שהם חושבים שהמערכת מזייפת – שקבוצה אחרת מקבלת יותר, או עובדת עליהם – שיתוף הפעולה קורס. לא בגלל רוע, אלא מתוך הגיון פסיכולוגי ברור: למה שאשתף פעולה במשחק שמכוון נגדי?
מדענים מצאו שבמדינות עם אמון ציבורי גבוה, אנשים משלמים מיסים כמעט מרצון. לא משום שהם טיפשים, אלא משום שהם מרגישים שהכסף חוזר אליהם – דרך בריאות, חינוך, תשתיות. יש להם “אנחנו” משותף
ניקח מיסים. מדענים מצאו שבמדינות עם אמון ציבורי גבוה, אנשים משלמים מיסים כמעט מרצון. לא משום שהם טיפשים, אלא משום שהם מרגישים שהכסף חוזר אליהם – דרך בריאות, חינוך, תשתיות. יש להם “אנחנו” משותף. אבל בלבנון? כשאדם מרוני משלם מס, הוא שואל את עצמו: האם הכסף הזה מגיע למרונים, או שהוא הולך לשיעים? וכשהוא לא יודע – או יותר גרוע, כשהוא חושד שהכסף “נגנב” על ידי הצד השני – הוא לא משלם. זו לא התנהגות אנטי־חברתית, זו התנהגות הגיונית בתנאים של חוסר אמון.
השחיתות בלבנון אינה באג, היא פיצ’ר. כשאין “אנחנו” חזק מספיק, כל אחד עובד למען הקבוצה שלו. אם אתה שר מרוני, אתה דואג למרונים. אם אתה מנהיג שיעי, אתה דואג לשיעים. וכולם מבינים את הכללים. במעבדה, אנחנו יכולים לעצור ניסוי שיוצא מכלל שליטה. אבל לבנון היא ניסוי בלי כפתור עצור. התוצאות מדברות בעד עצמן: תשתיות קורסות, חשמל לא סדיר, בנקים נסגרים, אסונות מתרחשים – ואף אחד לא באמת לוקח אחריות כוללת. לא בגלל חוסר כישרון או מוסריות, אלא משום שהשאלה “למי זה טוב?” חזקה יותר מהשאלה “האם זה טוב?”.
הבעיה אינה במיעוטים עצמם. הבעיה היא בהיעדר זהות אזרחית שמצליחה להתעלות מעליהן. כשכל קבוצה חושבת רק על עצמה, אין מי שחושב על המדינה. וללא מישהו שחושב על הכלל, המערכת קורסת לתוך עצמה. לבנון מלמדת אותנו משהו פשוט ואכזרי: מדינה שבנויה ממיעוטים שכל אחד חושב רק על עצמו, לא יכולה להחזיק מעמד. לא מפני שהאנשים רעים, אלא מפני שהם אנושיים. הפסיכולוגיה שלנו דורשת מאיתנו תחושת “אנחנו” כדי שנוכל לוותר, לשתף פעולה, לחשוב על המחר
גם אצלנו יש חששות, גם אצלנו יש שאלות של “מי מקבל יותר”. השאלה היא: האם יש לנו מספיק “אנחנו” כדי להחזיק את זה ביחד?
וכאן חשוב לעצור לרגע ולחשוב על ישראל. גם אנחנו מדינה של מיעוטים: חרדים, חילונים, ערבים, דתיים לאומיים, יוצאי ברה"מ ויוצאי אתיופיה. גם אצלנו יש חששות, גם אצלנו יש שאלות של “מי מקבל יותר”. השאלה היא: האם יש לנו מספיק “אנחנו” כדי להחזיק את זה ביחד? לדעתי, התשובה היא עדיין כן – אבל המרווח מצטמצם. כל פעם שאנחנו מדברים במונחים של “הם” במקום “אנחנו”, כל פעם שאנחנו חושבים שהצד השני “עובד עלינו”, אנחנו לוקחים עוד צעד לכיוון הלבנוני. ולכן המאמץ לשמור על זהות אזרחית משותפת הוא לא מותרות, זו הישרדות.
דן אריאלייונתן בלוםהשאלה שלבנון מציבה בפנינו היא פסיכולוגית לפני הכל: כמה “אנחנו” אנחנו צריכים כדי שמדינה תעבוד? אני חושב שאנחנו צריכים הרבה "אנחנו" ונראה לי די ברור שאנחנו צריכים להתחיל להשקיע בלהיות יותר “אנחנו”.
