כמו בכל אירוע דרמטי במדינת ישראל, גם הרשת החברתית השבוע ניסתה לפצח מה קרה פה. איך הגענו למצב שהאלימות משתוללת ככה, ולמה הכול מרגיש פתאום רופף יותר. יש מי שתולה את זה במפגינים, "קפלניסטים", בהפרות סדר, בחסימות כבישים, אבל כשמתחילים משם מפספסים את הסיפור. הכול תלוי מאיפה אתה בוחר להתחיל.
אז נתחיל ממה שקרה כאן, ממש עכשיו. צעיר בן 21 נרצח בפתח תקווה אחרי שביקש מנערים להפסיק להשתולל. גם בבאר שבע זה קרה, כשקבוצת נערים דקרה צעיר במרחב ציבורי באין מפריע. בתל אביב קבוצת נערים נכנסה לבית קפה, הכתה אנשים, שדדה ויצאה כאילו זה עוד ערב רגיל. במקום אחר מישהו לא נתן סיגריה ומצא את עצמו על הרצפה בזמן שמצלמים אותו. יש גם מקרים של שוד טלפונים באיומים, שימוש בגז פלפל, אלימות שנראית מתוכננת ולא מקרית. אלה לא אירועים בודדים, זו תבנית שחוזרת על עצמה ומרגישה יותר ויותר נורמלית, כאילו משהו בסיסי השתחרר.
אבל אם רוצים להבין למה זה קורה, צריך ללכת אחורה. לא לשבוע האחרון ולא להפגנות בקפלן, אלא לרגע שבו התחיל ניסיון לשנות מהיסוד את מערכת המשפט בלי הסכמה רחבה, תוך ערעור מתמשך של בית המשפט והפרדת הרשויות. אתם יכולים לקרוא לזה הפיכה משטרית ואתם יכולים לקרוא לזה מהפכה משפטית, כל עוד הצעתם שינוי כזה קיצוני במערכות הדמוקרטיות בלי לקיים משאל עם, פגעתם פגיעה קשה ביסודות. מהרגע הזה נסדק משהו עמוק בסדר הציבורי, והתחושה שהחוק הוא כבר לא קו יציב אלא כלי פוליטי חלחלה החוצה, הרבה מעבר לכנסת ולדיונים המשפטיים.
זה לא התחיל במכות בבית קפה ולא נגמר שם. זה התחיל הרבה קודם, ברגע שהחוק הפסיק להיות גבול ברור והפך למשהו שאפשר לעקוף. בסוף מי שמשלם את המחיר זו החברה כולה, כי ברגע שאין גבולות למעלה אין גבולות גם למטה
האווירה שנבנתה כאן כבר תקופה ארוכה טפטפה עמוק אל תוך החברה. ברגע שמערערים את המערכת שאמורה להציב גבולות, הגבולות מתחילים להימחק. כשפוליטיקאים ואנשי ציבור תוקפים את בתי המשפט, מתחמקים מהליכים, גוררים זמן ומתנהלים כאילו החוק הוא עניין גמיש, זה לא נשאר רק ברמה שלהם. זה מחלחל למטה, לשפה, להתנהגות, לתחושת המותר והאסור.
מה שהגדולים עושים - הקטנים לומדים
כשממנים שר לביטחון לאומי עם עבר פלילי ומתייחסים לזה כמו עוד מינוי, המסר ברור. כשמשטרה משקיעה אנרגיה בהפגנות ובהפגנת כוח במרכז תל אביב בזמן שהרחובות נהיים אלימים יותר, הציבור מבין איפה נמצאים סדרי העדיפויות. כשאנשי ציבור שותקים בחקירות, מסובבים תשובות ומייצרים תחושה שאפשר להתחמק, זה כבר לא רק שלהם, זו נורמה שמחלחלת לדור שלם.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיואז מגיעים הילדים האלה, בלי פחד ובלי בושה, עם מצלמה ביד. מבחינתם אין באמת מחיר, אין באמת קו שאסור לחצות, כי הם רואים יום יום איך המבוגרים סביבם מתנהלים. אם למעלה אפשר למתוח את החוק עד הקצה, למה שהם לא יעשו את אותו הדבר ברחוב. האלימות הופכת לא רק לאפשרית, אלא ללגיטימית, לפעמים אפילו למשהו שמביא תשומת לב וכוח.
זה לא התחיל במכות בבית קפה ולא נגמר שם. זה התחיל הרבה קודם, ברגע שהחוק הפסיק להיות גבול ברור והפך למשהו שאפשר לעקוף. בסוף מי שמשלם את המחיר זו החברה כולה, כי ברגע שאין גבולות למעלה אין גבולות גם למטה, וברגע שאין למטה מי שיעצור זה כבר לא אירוע חדשותי אלא מציאות יומיומית.
