באוקטובר 1947, חצי שנה לפני שקיבל את ההחלטה ההיסטורית על הקמת מדינת ישראל, ביטא דוד בן-גוריון את השקפתו על המקום שבו אנחנו חיים במילים "מולדתנו תקועה בחלק עולם המוקף כולו עמים דוברי ערבית".
למי שלא הבין את המשמעות של המילה "תקועה" בעיניו של האב המייסד, אפשר להוסיף עוד הרבה מאוד ציטטות של בן-גוריון, המעידות איך ראה את ההבדל בינינו לבין שכנינו. הנה רק אחת: "קיים אי שוויון ושוני מבחינת המנטליות וההשקפה הסוציאלית, מבחינת הרוח הציבורית, הכוח הפנימי ומכמה בחינות אחרות... יש כמובן הבדל בין עם החי במאה העשרים ובין אנשים השרויים עדיין במאה ה-15 וחלק מהם אפילו במאה השביעית".
אם נניח בצד לרגע את ההתנשאות וההכללה שבדברים – שלא לדבר על זה שבתוך פחות מעשר שנים יהוו עולים מארצות ערב, שגדלו בתרבות של "המאה ה-15 ואפילו המאה השביעית", חלק גדול מהציבור היהודי בישראל - נישאר עם תפיסה שהרבה ישראלים מחזיקים בה עד היום: אנחנו לא באמת שייכים לפה, ולא רוצים להיות שייכים לפה. יותר מזה: אם נהיה מזרח-תיכוניים, יש סכנה שיאבד היתרון האיכותי שמחזיק אותנו בחיים בשכונה הקשה שבה אנחנו "תקועים". אנחנו פה כי זו ההיסטוריה שלנו; אבל העתיד וההווה שלנו הם עם הפנים למערב ועם הגב לים הערבי שסביבנו.
לספר החדש של פרופ' אלי פודה קוראים "מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון". פודה, שבין שאר עיסוקיו הוא גם נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם, מגולל בספר מערכת יחסים בינינו לבין מדינות האזור, שימיה מתחילים הרבה לפני שקמה המדינה ופרקים חדשים נכתבים בה מדי יום. מכל עמוד של הספר, וגם בשיחה בינינו, משתקף נושא לא פחות מרתק מהמגעים שלנו עם משטרים וקהילות במזרח התיכון: המאבק שלנו עם עצמנו ביחס למקום ולסביבה שבה בחרנו לחיות.
הרבה מאיתנו, ובוודאי ממשלות בישראל, מעדיפים להשאיר את הדיון במישור הפיזי: אנחנו חזקים, צבאית וכלכלית ומדינית, ולכן גם מי ששונא אותנו צריך אותנו לפעמים. פודה ממקם את ההכרה הזו כבר בשנות ה-50, אחרי שצה"ל הביס את הצבא המצרי במבצע קדש, והיא מתעצמת ככל שישראל מתחזקת ומדינות סביבה, חלקן יציר קולוניאליסטי, נחלשות ואף מתפוררות. זהו קיר הברזל של ז'בוטינסקי: כשהם מבינים שאי אפשר יהיה להשמיד או לגרש אותנו, ובעולם שבו האויב של אויבי הוא ידידי, הערבים פונים אלינו לעזרה צבאית או מדינית – ואנחנו נענים, לפי האינטרס.
אפילו השמאלן החריף ביותר יודע שזו אמת. מספיק להסתכל בשתי השכנות הגדולות שחתמו איתנו הסכמי שלום: ישראל סייעה למשטר בירדן לשרוד כבר לפני חמישים שנה, והיא מסייעת למצרים במלחמה בדאעש ואם צריך גם בוושינגטון. אבל בינינו לבין העם המצרי או הירדני אין ממש שלום. כל אדם מפוכח יודע שגם אם ייחתם באיזור שלום כולל וכולם יצהירו על סוף הסכסוך, אנחנו מחויבים להיות חזקים ומוכנים להגן על עצמנו. השאלה היא אם כאן זה נעצר.
שני דברים אנחנו צריכים לברר עם עצמנו: את גבולות השימוש בעוצמה שיצרנו כאן, ובעיקר מי אנחנו רוצים להיות. משלב מוקדם ישראל מתערבת, מתוך מחשבה שכוחה מאפשר לה, בתהליכים וסיטואציות באזור – מהסיוע לכורדים בשנות השישים ועד כמובן לניסיון לחולל סדר חדש בלבנון לפני ארבעים שנה. שלא לדבר על תוכנית, שעד היום לא ברור אם הייתה יוצאת לפועל אלמלא תאונת אימונים מחרידה, לחסל שליט (אכזר ותוקפני אבל ריבוני) של מדינה אחרת באמצעות יחידה של צה"ל.
כל המהלכים האלה זכו אצלנו לצידוק מתוך עוצמתה של התפיסה ההישרדותית, לפיה אנחנו מוקפים אויבים ולכן כל שימוש שלנו בכוח מוצדק. אחותה התאומה של ההשקפה הזו היא ההפרדה המוחלטת בין מוסרי למועיל, שהייתה הבסיס להימנעות ממעשה כשהתחולל מעבר לגבול שלנו רצח עם בסוריה או למדיניות הזיג-זג המתפתלת ביחס למלחמה באוקראינה.
השאלה השנייה מרתקת וחשובה עוד יותר. היא קשורה בטבורה לפוליטיקה ולחברה בישראל, כי כאמור הפניית הגב למזרח התיכון הייתה ועודנה התנשאות על פני תרבותם ושפתם של 20% מאזרחי ישראל וארץ מוצאם של רבים מהיהודים שחיים פה.
ובקצה של השאלה הזאת, כמו כמעט כל שאלה בציבוריות שלנו, יושב פלסטיני. הסכמי אברהם, למרות שנחתמו עם מדינות שמעולם לא היו במלחמה אמיתית עם ישראל, הם התפתחות מרעישה. לראשונה יש כאן שלום חם, עם עסקים ותיירות וקבלת פנים מאירה במדינות ערביות. ויש בהם, בכוונת מכוון של בנימין נתניהו ושיתוף פעולה של ממשל טראמפ, ניסיון לקבורת חמור של הסוגיה הפלסטינית. הנה, אומר לנו נתניהו, אפשר לצאת מהארון אל המרחב הפומבי באזור, להיות ידועה בציבור מכובדת, בלי אפילו להעמיד פנים שאנחנו רוצים הסדר עם העם שאיתו אנחנו חיים.
אני לא רוצה להיכנס כאן למשמעות של זה בהקשר המיידי והחיוני של הסוגיה הפלסטינית עצמה. אבל דווקא מתוך לימוד של ההיסטוריה שלנו באזור, מהספר של פודה וממקורות אחרים, עולה השאלה הכי מהותית בעיניי: האם תפיסת הווילה בג'ונגל, בביטוי השחוק המיוחס לאהוד ברק, היא היסוד שמשמר את העליונות והכוח שלנו - או שכמו בטבע, ספק אם לווילה כזאת יש יכולת לשרוד לאורך זמן.
