"הייתי בסך הכול בת שלוש וחצי, אבל הבנתי שלא אראה יותר את אמי", סיפרה אניטה להמן שהתייתמה בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהייתה ילדה קטנה. אניטה נולדה בברלין ב-1938 ושרדה את השואה בזכות בית החולים היהודי בעיר הולדתה שפעל בחסות המשטר הנאצי.
"אמא אמרה שהיא נוסעת לשמיים, איפה שאבא", שיחזרה אניטה. אביה פאול נשלח לעבודות כפייה ברכבת ובמהלכן חלה בשחפת. לפני שנפטר, הדביק גם את אמה, אליז. האם החולה הבינה שסופה קרב ואמרה לאניטה שעליה לעבור לגור עם דודה אלפרד, אחיה של אביה ואשתו. "זה היה מאוד עצוב. שלושה ימים לאחר מן היא נפטרה ואני עברתי לגור בבית דודי".
ביוני 1943 הגסטאפו לקחו את אניטה באמצע הלילה לבית החולים היהודי בעיר, ששימש כמחנה מעבר לילדים יהודיים לפני שליחתם לאושוויץ. "שמו אותי במשאית ולקחו אותי לבית החולים", היא סיפרה על הנסיעה שהצילה את חייה. "לא הבנתי לאן לוקחים אותי, אני זוכרת שבכיתי כשהגעתי לשם כי חשבתי על אמא שלי. נשארתי שם עד מאי 1945, כשבאו הרוסים להוציא אותי משם".
הסיפור של אניטה ושל ילדים נוספים ששרדו את המלחמה הוא עדות חיה לסיפור בית החולים היהודי בברלין, שנותר פעיל. שאר המוסדות היהודיים בגרמניה הפסיקו להפעול עוד ב-1933.
"כשהחיילים הרוסים הגיעו לברלין, לא יכולתי אפילו לעמוד מרוב שהייתי חלשה"
בדרך פלא הצליחה אניטה להינצל מכל האקציות. בכל פעם שהגרמנים פרסמו את רשימת המגורשים יד אלמונית דאגה לשלוח אותה למסתור במחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים. "רוב הצוות הרפואי היה מורכב מיהודים. כל פעם שהגיעה רשימה של יהודים שצריכים לצאת לאושוויץ אחד הרופאים אמר שאני חולה במחלה מידבקת. הגסטפו לא לקח לאושוויץ אנשים חולים כי הם פחדו להידבק בעצמם", סיפרה אניטה. "אני חושבת שהיו נותנים לי משהו כדי שיעלה לי החום והם יראו שאני חולה. כך הצוות הציל ילדים", הוסיפה.
"ב-1945 כשהתחילו להפציץ את ברלין, כל לילה היו מוציאים אותנו למטה לבונקר. אני זוכרת את הרעשים. פחדתי מאוד כי החלונות היו נשברים מהם", סיפרה. ביום שהרוסים הגיעו לשחרר את העיר היא שמעה את הצוות מספר על כניסת הכוחות: "הרוסים באים, הרוסים באים". כשהצבא האדום הגיע לבית החולים, היא זוכרת שחייל רוסי החזיק אותה בידיו ונתן לה משהו מתוק לאכול, מרוב שהייתה חלשה ולא היה לה כוח אפילו לעמוד.
מאוחר יותר הדוד שאצלו גרה אחרי מות הוריה הגיע לבית החולים ולקח אותה ואת בת דודתה הביתה. הוא סיפר לה שכמעט ולא נשארו עוד ילדים בבונקר של בית החולים.
אניטה עלתה לארץ עם עליית הנוער בספטמבר 1953, למדה בתיכון בבן שמן ושירתה בצבא. בספטמבר 1962 נסעה לקרוביה בברזיל, נישאה והקימה שם משפחה. במשך כל שנותיה בברזיל שמרה על קשר ועל זיקה לארץ, נהגה לבקר בה, שלחה לביקור את ילדיה, והייתה פעילה בקהילה היהודית הציונית בברזיל. מאוחר יותר, בתה עלתה לישראל והקימה כאן את ביתה. אניטה חזרה לישראל במאי 2019 ומתגוררת בסמוך לבתה ולנכדותיה בקיבוץ רמות מנשה.
לאחרונה פנתה אניטה לסיוע המשפטי במשרד המשפטים בבקשה לסייע לה למצות את זכויותיה כניצולת שואה, לאחר שעד היום כלל לא זכתה להכרה לקבלת קצבה. עורך הדין יוסף בן משה מונה מטעם הסיוע המשפטי לייצגה בהליכים והגיש בשמה תביעה לוועידת התביעות. לפני כמה ימים התקבלה הודעה מממשלת גרמניה כי הבקשה אושרה, היא הוכרה כניצולת שואה, והשבוע קיבלה לראשונה קצבה. בעקבות הכרה זו, עורך הדין יגיש בקשה להשלמת זכויותיה לרשות לזכויות ניצולי השואה.
עו"ד שרי ורדי, מנהלת תחום ניצולי השואה בסיוע המשפטי אמרה כי "לצד הסיפור המדהים של אניטה, המקרה שלה מראה שגם בשנת 2021 עדיין פונים אלינו ניצולי שואה שעד היום כלל לא הוכרו ולא קיבלו קצבה או הטבות אחרות, אף שהם זכאים לכך".
לדבריה, "יש חשיבות רבה לבדיקת המקרים ולטיפול בהם על ידי עורכי דין מהסיוע המשפטי שעברו הכשרות ייחודיות לתחום, על מנת לממש את הזכויות באופן המיטיב ביותר לניצולים, וזאת כמובן ללא תשלום וללא בדיקה של הכנסות ורכוש".
